בית

(נכתב ופורסם בפייסבוק ב-21 במרץ, 2015)

היום בהופעה בטבעון הרגשתי בבית.

היום הזה, שהתחיל אביבי, הלך והחריף ככל שהתקרב מועד ההופעה. רוח קרה הלכה והתחזקה ועננים אפורים הלכו והאפירו יותר, ומלאו מים. ואני עמדתי שם, מוקפת שלושה חברים טובים ומוכשרים, ומולי עמדו וישבו עשרות רבות של ילדים והורים, שרים איתי את המילים, מחייכים, צוחקים.
לא נולדתי ולא גדלתי בטבעון. אני פה בסך הכל חמש וחצי שנים. אבל אור נולד בטבעון וכך גם השירים של "לגדול איתך ביחד". אולי בגלל זה הם מרגישים כאן בבית יותר מבכל מקום אחר. כאילו כאן מבינים אותם יותר טוב, מתחברים אליהם. ואולי פשוט כי כאן הכי הרבה אנשים מכירים אותם…

אז בהופעה היום היו ילדים והורים שזו להם הפעם השניה, או השלישית או הרביעית (ויש ילד אחד שזו היתה לו הפעם החמישית!).
והיו בה פעוטות שמכירים את השירים מגיל שנה, והיום בגיל שנתיים וחצי הם כבר יודעים לשיר אותם.
והיו בה תינוקות ששומעים את הדיסק בבית מאז שנולדו, וכשהם שומעים את השירים הם מחייכים וזזים לקצב המוסיקה.
והיו שם כל כך הרבה אנשים יקרים, מפרגנים, אוהבים. תוך כדי השירים הראשונים מצאתי את עצמי מרימה את הראש לסמן "שלום" כמעט לכל מי שהגיע.
וכל הדשא של אדוה היה מלא שמחה.

הרוח הקרה והעננים ואפילו הגשם לא הצליחו לקרר את החום הזה שהרגשתי, כמו בתוך חיבוק אוהב של קהל.

וגם אחרי שבא הגשם והבריח את כולנו משם, ארבעה שירים לפני הסוף, עדיין היינו ביחד. ועדיין באו אלי אנשים ואמרו מילים טובות. ושתי ילדות מתוקות שרצו להגיד משהו אבל התביישו. וזר חמציצים רענן שקיבלתי ממעריצה צעירה… וכך, למרות אכזבת הגשם, החיבוק נמשך.

זה הזכיר לי שאתמול, בחזרה האחרונה לפני ההופעה, היה איזה רגע חזק שבו הרגשתי שמה שקורה עכשיו הוא הדבר הנכון. חשבתי שאולי זה מה שמרגיש שחיין בתוך המים או רקדן כשהוא רוקד. הרגשתי שהשירים האלה, כשאני שרה אותם (ובעיקר עם שותפים שמוסיפים עוד קצב וכלים וקולות) עושים לי את המסאז' הפנימי הנכון. את ההתעמלות הנכונה לגוף ולנפש, מבפנים.
לרגע אחד קצר אבל ממושך, כמו פרמטה במוסיקה, הרגשתי תחושה שאין לה שם בדיוק. אולי זה מה שקוראים לו "בית". אתמול הרגשתי בבית בתוך עצמי, בזכות השירים, והיום הרגשתי בבית בטבעון – כי זה הבית של השירים.

תודה לכם. המון תודה.