11:44

על מה את מדברת? אלה רק מספרים
על מסך דיגיטלי קר ואפל.
מכניקה של זמן, והרגע המקרי
שבו החלטתי פתאום להסתכל –

פתאום? על מי את עובדת
אם היית מודדת
דוגמת כמה ימים
ומרכזת את כל הפעמים
שבהית, שראית שעות סתמיות…
לְמה שלא יפה לא ייחסת משמעות.
מה, שעות לא יפות הן טעות?

והעונג הזה שמתפשט בך לפתע:
"11:44! איזה קטע!"
ומה בדיוק עבר לך בראש
באחת-עשרה ארבעים ושלוש?

סתם שעה, לא אחת ששווה לזכור
אפשר לארוז ולשלוח
למחסן אפל במוח
אפשר לשכוח ומהר
ובסיפוק רב למסגר
את 11:44, לתלות
במקום גלוי בתודעה:
אח, איזה יופי של שעה.

אבל בכל-זאת, שמעתי שאומרים שזה סימן.
אנשים אצלי בפייסבוק דיברו על זה מזמן,
היה איזה עניין
עם תקשורים
ומשמעות שונה לכל צירוף של מספרים…
לא קראתי, כי מי אני שאאמין למכשור של התקשור
ובכל-זאת, כשזה קורה לי,
אני מרגישה מין אישור
מין רגע כזה של
"את לא לבד",
את מוגנת,
הבריאה מסונכרנת,
שום דבר הוא לא סתם —

איזה רעיון מטומטם!
באמת נראה לך שהשם יתברך
יושב לו בשמיים ורואה אותך
ואומר "או! יעל בדיוק יצאה לסיבוב,
אני אשים מולה שוב
איזו לוחית רישוי עם 44
שתזכור להגיד תודה לאבא
שבשמיים?"

לא, מה איתך?
ברור שזה לא השם יתברך…
אני הרי לא מאמינה בקיומו.
מיתוס הסבא הגדול שרואה את עולמו
וחותם לנו על טופס כל שנה ביום כיפור,
תמיד נראה לי סיפור
לגמרי מופרך.
אמרתי לך,
התכוונתי למשהו אחר
יותר
כמו
יישויות אור קטנות בלתי נראות
ששולחות לי אות

רצינית? תכף תדברי איתי על פיות ושדונים!

לא יודעת מי, אבל הם שולחים לי סימנים!

איך? מה, הם מכוונים את השעון?
הם גורמים לראש שלך לפנות לשם
בדיוק ברגע הנכון?
פיה טכנולוגית ושדון פסיכולוגי
עובדים במשרה מלאה בלהראות לך שעות
שאת תמצאי בהן אות?

ואות לְמה בדיוק? מה בבריאה הזאת מסונכרן?
טראמפ וצפון קוריאה? ביבי ואיראן?
אסון אקולוגי, דכאון טכנולוגי,
זבל שמוזרם לים, זיהום בנחלים,
אנשים ברחובות, פערים כלכליים,
הון שלטון עולם תחתון –
מה פה בדיוק בכיוון הנכון?
תמסרי לפיונת שלך ולשדון
שבמקום לתכנת פליקציות מספרים מגניבים
יתחילו להשפיע על הדברים החשובים
באמת
ואם כבר חשיבות
תגידי, מה זו השטות הזאת
לכתוב על זה שירים?
אין לך נושאים יותר בוערים
לכתוב עליהם, להשקיע בהם זמן?
בשביל מה נולדת עם נפש אמן –
בשביל לכתוב על צירופי מספרים על מסך קטן
שלרגע קצר וחולף
תופסים לך את תשומת הלב?

זהו, תשומת לב. זה כנראה העניין.
רגע של מיקוד בתוך הזמן.
אולי כל הדבר הזה הוא סימן,
לא משדון או פיה של קסמים,
לא מאבא ואמא שבמרומים,
פשוט
סימן מעצמי –
לשים לב.

לשים את הלב, לשים אותו בחוץ
כדי להחזיר אותו פנימה, לאן שהוא נחוץ.
הדברים החשובים סמויים מן העין,
אמר השועל. רק בלב
אפשר לראות היטב.
אבל אולי לפעמים הלב מחפש
סימן
לא סמוי
רגע בזמן
משהו גלוי
שיביא לביטוי
שיאשר
שיתן הקשר. נקודת אחיזה רגעית
רגע של קשר
בתוך מציאות חסרת פשרת
תשומת לב מחזקת
חיוך ביני לבין עצמי.
רגע של שקט
במבוך הקיומי.