מזמן לא פרסמתי כאן, ומאז הצטרפה למשפחתנו נשמה מתוקה חדשה, יצור יפהפה וקסום: מעין הקטנה.
כל הריון מלווה בשאלה הנצחית "מי את/ה?", שאלה שמייחלת ללידה כדי למצוא את מבוקשה. תשעה חודשים נפלאים בילינו מעין ואני מחוברות ומאוחדות – ממש ירח דבש שלפני החתונה. הולכות יחד לכל מקום, מתקשרות זו עם זו בדרכים משלנו (היא – תנועות, אני – ליטופים, צלילים), מפתחות קשר שרובו סמוי מעיני שאר האנשים.
ועם כל הנועם שבריקוד הזה, המופלא, עם אדם אחר שחי בתוכי, ישנה גם הסקרנות הזאת, השאלה: מי את? איך תראי? מה תאהבי לאכול? איך ישמע הקול שלך? מה יצחיק אותך? מה ירגיז אותך? איך זה יהיה להיות אמא שלך?
ואז מגיעה הלידה, ומסתבר שהשאלות לא נפתרות כלל! אולי קצת אפשר לראות – תווי פנים, צבעים, שפת גוף (בדיוק כמו שהרגשתי קודם, רק בחוץ). אבל כל כך הרבה עוד סמוי מן העין, ושוב כמו בהריון נוסף צריך לחכות בסבלנות לפרטים שיתגלו, לאדם שיבקע מתוך העובר-החיצוני הזה.
והנה אנחנו בנות חודשיים כמעט, וכשאני מדברת אלייך את מישירה מבט ומחייכת חיוך רחב, וקצת צוחקת. אני מספרת לך שאת יפה מאוד ואני אוהבת אותך ואת – מחייכת, צוחקת. מתבוננת בי בעירנות סקרנית. מנסה בכל כוחך להשמיע קולות חדשים, שעוד לא הצלחת להשמיע. לבטא את עצמך. כמה הרבה בטח עובר לך בראש בכל רגע כזה, וכמה מעט כלים יש לך כרגע כדי לבטא את זה.
וגם אנחנו עומדות מול הראי יחד, כמו שהייתי עושה עם אור כשהיה בגילך. את על הידיים שלי עם רגליים מקופלות (כי זה מרגיע את כאבי הבטן) ואנחנו מתבוננות בבבואתנו יחד. ושוב אני מוצאת את עצמי שואלת בקול רם את שאלת ה"מי זאת?" ועונה "מעין ואמא, אמא ומעין". אני מתארת לעצמי שזה מבלבל וקשה להבין מה זה שאת רואה עכשיו. כמו פלוטו שמסתכל על בבואתו בבריכה ורואה שם "עיניים של כלב"… גם את רואה שם אדם. ומצד שני – את רואה שם גם אותי. אותי את כבר מזהה, נכון? ואת המגע שלי? ואת הקול שלי?
ואולי זה בכלל לא נראה לך מוזר שהקול בא מלמעלה, המגע עוטף את הגוף ואילו הפנים מופיעות ממול. אולי עוד אין לך מספיק ידע על העולם כדי להבין שזה מוזר. ואולי זה נעים לך להיות עטופה בי מכל הכיוונים, כמו פעם, ולחוות את הנוכחות שלי איתך בכל החושים בוזמנית.
ועל כך כתבתי אז בשיר:
"מי האישה שעומדת מולי
קול צחוקה מהדהד באזניים שלי
שתי ידיה עוטפות ומלטפות את כולי
והיא שרה לי שיר שנכתב בשבילי?
אולי זאת אמא…"