(נכתב ופורסם בפייסבוק ב-4 בינואר, 2015).
כשאור היה תינוק הייתי הולכת איתו למפגשי אמהות-תינוקות. המפגשים האלה היו במשך תקופה ארוכה נקודת האור של השבוע שלי. בשונה מהבקרים בהם הייתי עם אור לבד בבית – לעתים משועממת, עייפה, עמוסה, מתוסכלת – שם, במפגשים, הייתי זוכה לשיחה מעניינת, לארוחת בוקר קלה, ובעיקר לחברת מבוגרים. גם אור זכה ל"אקשן" ולחברת תינוקות ופעוטות ששימחה אותו ככל שהלך והתפתח.
עוד כשמעין היתה בבטן החלטתי לדאוג בעצמי שיהיו מפגשים כאלה. ביחד עם חברות שילדו גם הן לאחרונה זימנו את המפגש וכך, בקלות ובלי מאמץ, נבנתה קבוצה מדהימה. קבוצה קבועה אך גמישה שנפגשת כל שבוע ללא הנחייה וללא תשלום, רק אוסף של נשים שנפגשות ביחד עם התינוקות שלהן ומבלות כמה שעות יחד, פעם בשבוע.
פעמים רבות אנחנו משתפות אחת את השניה בדברים לא פשוטים שעוברים עלינו במסע הזה של האמהוּת. לעתים גם בדברים משמחים ומפתיעים לטובה. שוב ושוב אני מגלה את הקסם בכך שכשאת משתפת את הקבוצה במשהו – כבר משהו קורה, משהו משתנה. כשאני נמצאת בדילמה או בקושי, למשל, לא תמיד אני צריכה לשמוע עצה או תמיכה. לפעמים אני אפילו לא צריכה להגיד מה קשה לי. מספיק לי לשמוע איך כל אחת מספרת על מה שעובר עליה, ופתאום – הי, אני נורמלית. אני לא היחידה שקשה לה. לא היחידה שמתלבטת. לא היחידה שאצלה לא הכל "הולך חלק".
והרי זה כלכך חשוב, באמהוּת ובכלל, לקבל תזכורות לכך שכולנו חלשות, כולנו חזקות, כולנו מדהימות וכולנו עושות טעויות, כולנו חכמות וכולנו נוהגות לפעמים בצורה מטופשת עם ילדינו. כולנו נשברות לפעמים ומרגישות שנגמרו לנו הכוחות. רק הידיעה הזאת, יש בה מן היכולת להחזיר לנו חלק מהכוחות.
היום, בסוף המפגש, שהפעם התקיים אצלי בבית, פתאום התחלנו לשיר. שרנו שיר שלא הכרתי ואחרי כמה פעמים ישבתי ליד הפסנתר וליוויתי אותו. ואז פתאום ביקשו ממני חלק מהאמהות שאשיר שירים שלי. שמתי את מעין במנשא על הגב, לקחתי את הגיטרה ושרתי. ופתאום השתרר שקט. הילדים הגדולים, בני שנה וקצת, מחאו כפיים וחייכו וזזו עם המוסיקה. התינוק הכי קטן, בן חודשיים, פקח את שתי עיניו לרווחה. שלוש אמהות הצטרפו אלי ושרו את כל המילים, כמעט. אמהות אחרות, ששמעו את השירים לראשונה, הקשיבו בהתלהבות, בסקרנות, בחיוך, בשמחת-גילוי.
זה הרגיש כמו הקהל המושלם לשיר לו. אפילו שחצי מהקהל לא מבין, או מבין רק חלקית, את הטקסטים. הרי על הגילאים האלה בדיוק נכתבו השירים, ומתוך החוויה הזאת ממש. לשם הם שייכים – למפגשי האמהות והתינוקות.
ונזכרתי איך לפני 4 שנים בערך שיתפתי את קבוצת האמהות ההיא בשירים שלי, שכבר נכתבו ועוד לא היו לדיסק – אבל היה כבר החלום. ואיך קיבלתי מהן תגובות מדהימות, אוהדות, שעודדו אותי והזכירו לי להמשיך לקדם את הפרוייקט הזה של "לגדול איתך ביחד" ולא לוותר עליו. איך הרגשתי שכל מילה וכל צליל נוגעים בהן, באמהות שמכירות כמוני את החוויה הזאת. ובמשך שנים אחרכך היו פוגשות אותי ברחוב ושואלות: "נו, מה עם הדיסק?", עד שבסוף, אחרי הרבה זמן, היה דיסק.
ועכשיו מתחשק לי לעשות מפגש-הופעה לאמהות ותינוקות. הופעה של שירי "לגדול איתך ביחד" – אבל אחרת. הופעה שמכוונת פחות לילדים בקהל, ויותר עוסקת בחוויה האמהית, ובצורך הזה שלנו לקבל אישור, שלא רק אנחנו. שלא רק אצלנו יש בלגן בכל הבית והגבולות הולכים לאיבוד לפעמים… שלא רק אצלנו הילד רוצה לשחק בדיוק במה שאסור ולפעמים מסוכן… שלא רק אצלנו כשהוא אוכל הוא הופך למרק בטטה… שלא רק אצלנו קשה כשהילד חולה, או רוצה להיות כל הזמן על הידיים…
אני רוצה לשיר לאמהות ותינוקות, ולפעמים לעצור כדי להניק את מעין או לשים אותה על הגב, ולעצור כשתינוק אחד בוכה במיוחד ואי אפשר לשמוע מרוב שהוא צורח. ולשיר שיר ערש כשמישהו רוצה להירדם, ולדבר בין השירים, ואולי גם אחריהם, על מה שעולה מתוכם, בכולנו.
***
עדכון מאוחר, ספטמבר 2015:
מאז שנכתב הפוסט הזה התקיימו שלושה מפגשי אמהות ותינוקות עם שירי לגדול איתך ביחד. מיה, חברתי, בישלה אוכל טבעוני טעים ומזין, ואני שרתי מול קבוצה קטנה ואינטימית של אמהות ותינוקות / פעוטות. מעין היתה על הגב שלי רוב הזמן. לעתים ירדה מהגב ו"עזרה" לי לנגן בגיטרה.
שלושה מפגשים נעימים, מחזקים, משמחים. אני אשמח לעשות עוד כאלה. אם יש לכן סלון מרווח וכמה חברות בחופשת לידה – אשמח לבוא (בעונה הנעימה גם חצר יכולה לעבוד). אם יש לך סטודיו או חלל מתאים (בגודל ובאווירה) שיכול לארח מפגש של כעשר אמהות על תינוקותיהן – אשמח לבוא ולשיר לכן. רק אני וגיטרה. האמהות מקשיבות לשירים ומזדהות, והקטנטנים נהנים מהמוסיקה. כמו קסם.