(נכתב ופורסם בפייסבוק ב-26 בפברואר, 2015)
מעין, הבת שלי, בת שבעה חודשים. בימים האחרונים היא כבר יושבת בכסא האוכל הגבוה וזוללת מכל הבא ליד, בעודה חולקת בנדיבות את מזונה עם המגש, המושב, הרצפה וכמובן – הבגדים והגוף שלה. באמצע הארוחה היום שלפתי אותה מהכסא כדי לשטוף מפניה טחינה שנכנסה לתוך העין (לעין שלום). הארוחה הסתיימה רשמית כשהתברר שהמשחק "להפיל את הקערה שוב ושוב ושאמא תרים אותה" יותר מעניין עכשיו מהאוכל שעל המגש.
הרצפה נראית כמו שדה קרב, או אולי פשוט שדה… כזה שגדלים עליו גם אורז וגם ירקות. הבגדים החדשים והיפים – כמו בגדים יד שביעית. והילדה מאושרת ומשחקת.
איזה גיל קסום: כל מה שאנו פוגשים נחקר דרך הפה. הכל נטעם, החל מהעלה היבש בגינה, דרך הצעצוע של האח הגדול ועד לפלאפון של אמא. אבל לפעמים אנחנו משחקים במשהו והופ! מסתבר שאפשר גם לאכול אותו, והוא גם טעים! איזה כיף של משחק זה!
כשאור היה בערך בגיל הזה כתבתי את השיר "מרק בטטה". היינו שנינו לבד בבית והוא השתעשע באכילת ירקות כתומים והיה כולו מרוח בהם מכף רגל ועד ראש. מתוך שעשוע אמרתי לו "בוא'נה צ'וקי, אם נשים אותך עכשיו באמבטיה, יהיה לנו מרק בטטה". הוא, כמובן, היה עוד צעיר בשביל להבין את השנינות, אבל אני המשכתי את המשפט הזה והפכתי אותו לשיר קצר. בבית הראשון תארתי את המצב: הירקות הכתומים המעוכים על כל גופו של הגור… בבית השני הרחבתי את הפנטזיה בדבר הפיכת הילד שלי למנת היום במסעדה הביתית –
"נשים אותך בתוך המים ונערבב, במקום סבון נוסיף קצת סלרי ומלח – איזה ריח שגעון! – בצל ירוק שיעדן את המנה המתוקה… נגיש עטוף בתוך מגבת, בתוספת נשיקה".
השיר הזה, שיכול היה גם להישאר בדיחה פרטית שביני ובין בני-שלא-הבין-אותה-אז, הפך לשיר אהוב מאוד על ידי ילדים ומבוגרים רבים. אני שומעת ממשפחות רבות שזהו השיר האהוב על הילדים וההורים גם יחד. בהתחלה הופתעתי מאוד לשמוע שדווקא ילדים גדולים, בני 7 ומעלה, מתלהבים ממנו במיוחד. נראה לי שהוא פשוט מזכיר להם, במודע או שלא במודע, את התקופה שבה הם עצמם היו קטנים ועשו בלגן גדול-גדול מכל ארוחה.
שהרי עכשיו אנחנו – כולנו, בני השבע ומעלה – כלכך מסודרים כשאנחנו אוכלים. משתדלים מאוד לשמור את האוכל שיכנס רק לתוך הפה ולא ימרח על הפנים או על הגוף או על הבגדים. וחלילה שלא יצנח בדרך על הרצפה או הכסא או השולחן. אבל פעם שיחקנו. פעם כשפגשנו אוכל – פגשנו משחק עם בונוס קולינרי, או אוכל עם בונוס משחקי. ונדמה לי שכולנו קצת מתגעגעים ללאכול ככה, בלי להיזהר. לשחק, להתמרח, לחגוג את האכילה עם כל הגוף והנשמה… ולהפוך למרק בטטה, או למיץ תותי עץ, או לממרח שוקולד.