על מה את מדברת כשאת אומרת "שירה מדוברת"?

לפני חודש וחצי נולד לי מופע חדש. שמו "מדרגות של נייר" והוא מופע שירה מדוברת. הבכורה שלו היתה מעולה ומשמחת, והשבוע אעלה אותו בפעם השניה, ביום חמישי בערב בחצר נעימה בטבעון. אני מנצלת את ההזדמנות לכתוב כמה מילים על מהי שירה מדוברת בשבילי, ולשתף בכמה מהשירים המדוברים שלי שזכו לתיעוד יפה.

לפני כל המילים שיבואו עכשיו, אני מזמינה אתכם להופעה! כאן באירוע יש את כל הפרטים. כרטיסים מראש (אצלי) עולים 40 ש"ח. כרטיסים במקום: 50 ש"ח.

שירה מדוברת? על מה את מדברת?

האמנות של שירה מדוברת (ספוקן וורד) הגיעה לתודעה הציבורית בזכות הפואטרי סלאם: ערבי שירה שהם תחרות בין משוררים, שניסו (והצליחו) להכניס משהו צעיר ורענן לקונספט המנומנם והמשעמם-בדרך-כלל של "ערב הקראת שירה". טרנד שהתחיל בארה"ב בשנות השמונים של המאה הקודמת, והתפשט בעולם. בישראל הפואטרי סלאם התחיל לפני עשור, וכבש לא רק הרבה במות אלא גם את היוטיוב.

מה שמדליק בתופעה הזאת, היא שהיא לוקחת את המושג "שירה" (במשמעות של poetry) ומותחת את גבולות וקצותיו כך שהוא נוגע גם במוזיקה (ראפ), גם בתיאטרון, גם בנאום ובוידוי. זו אמנות מאוד מינימליסטית שמבוססת על אדם אחד (בדרך כלל) שמדבר, אבל בדרך כלל המילים הן רבות, ולאמן יש הרבה חופש בכתיבה ובהגשה שלהן.

החופש הזה הוא כמעט מרגיז באנרכיזם שלו. לפעמים לשיר מדובר אין מבנה ברור, אין חריזה, בטח שאין ליווי מוזיקלי (זה אפילו אסור בתחרויות של הפואטרי סלאם) – כך שהוא יכול להראות כמו… נאום. כמו מישהי שעומדת מולנו ושופכת את לבה. אז מה הופך את זה לשיר?

טוב, זה בקצוות. כמו בכל דבר באמנות, בטווח בין "מה (לעזאזל) הופך את זה לשיר?", לבין "ברור שזה שיר" יש סקאלה רחבה מאוד, והסקאלה הזאת היא בעיני היופי של השירה המדוברת. יש בה משהו מתעתע, כי מידת הסגנוּן נתונה לבחירת היוצר.ת, וכך באמת יכולים להתקבל שירים מאוד שונים זה מזה, החל מכאלה שמלאים חריזה ומצלול, עד נאומים חסרי צורה. משירים מאוד קצביים שכמעט מזכירים ראפ, עד וידויים בשורות ארוכות. מקטעים מצחיקים שמזכירים סטנדאפ ועד מונולוגים חשופים וקורעי לב.

אם לא יצא לכם להכיר עדיין שירה מדוברת, אני ממליצה להתחיל לדפדף בסרטונים של הפואטרי סלאם. אני אוהבת במיוחד שירים של פדרו גראס (עמית אולמן), ג'ימבו ג'יי, יעל שגב וגילי אלוני. ויש עוד הרבה טובות וטובים.

הרומן שלי עם השירה המדוברת

אני מאוד אוהבת מילים. ומאוד אוהבת לכתוב, ולמצוא את המוזיקה שבמילים. אני גם מאוד אוהבת ראפ, ובמובנים מסויימים אני שחקנית וסטנדאפיסטית לא ממומשת. אז כשהתחלתי להכיר את העולם הזה, נדלקתי. טוב, מודה, פה ושם קצת התעצבנתי על המנגינה והסגנון שלפעמים חוזרים על עצמם מדי. אבל באופן כללי – התלהבתי משפע היצירות היפות שהתחילו להיות מופצות ברשת, ולהביא המון תוכן נוגע, מצחיק, מעורר מחשבה – בצורה שעושה כיף להקשיב לה.

ואז יום אחד הרגשתי שבא לי ללמוד את זה. להיות בסדנא שבה לומדים ומתאמנים בלכתוב ככה. אז שיגרתי שאלה למרחב הפייסבוק ודי מהר הגיעה התשובה: "חממת המשוררים" – סדנת ספוקן וורד לכותבים עם נסיון (!) בהנחיית רועי בירן, שהוא משורר ספוקן וורד בחסד וגם במאי ושחקן ומוזיקאי ועוד ועוד.

הצטרפתי לקבוצה, ועוד לפני שהצטרפתי זה התחיל לקרות. שירים שחשבתי שיכתבו בתור שירים מולחנים (songs) מצאו את עצמם נכתבים לי כשירים מדוברים. הראשון נכתב אפילו לפני שהתחלתי את הסדנא. "11:44" היה שיר שבאמת תכננתי לכתוב עם מנגינה והכל. אבל הוא לא התפתח. ואז יום אחד פשוט התחלתי לכתוב וזה יצא ממני, ככה. אפשר לשמוע שהוא ראשון לפי זה שבשלב הזה הייתי עוד מאוד נאמנה לחרוזים ולמשקל, וזה נשמע מאוד "דקלומי" ביחס לשירים הבאים שבהם קצת השתחררתי מהתבניות.

הצילום של מיכל אגוזי, מתוך ערב הסיום של חממת המשוררים ב-2019.

באחד המפגשים הראשונים רועי נתן משימה: לכתוב על נקודת מפנה בחיים. לא יודעת למה, אבל נזכרתי בילדה ההיא בת ה8 (אני) שקיבלה לידיה בפעם הראשונה את החלילית, ומיד הבינה שמדובר במשהו שיוצרים איתו ולא רק מנגנים. כתבתי את השיר הבא, שנקרא "שני צלילים" ומספר את תחילת סיפור האהבה שלי עם החלילית ובעצם, עם המוזיקה בכלל.

הצילום של סהר גל, מתוך הופעה אינטימית למבוגרים בבארות יצחק, בפברואר 2019.

אחרי כמה חודשים בסדנא של רועי, קיבלנו הזמנה להופיע בערב של הפואטרי סלאם. זה היה בפאב הפרה בשבי ציון, לא משהו מרכזי או מלהיב במיוחד ובכלזאת, פאב מלא אנשים, תאורה והגברה, משוררי סלאם מנוסים ממני, ג'ימבו ג'יי (שכבר אז התחלתי להעריץ) מנחה, ואני, בפעם הראשונה על במה כזאת עם שירים מדוברים. עליתי עם שני השירים שלהלן. היה מרגש ועשה חשק לעוד.

אחרי כמה חודשים נפתחה בפניי ההזדמנות, שוב בזכות רועי והסדנא, להופיע בסלאם החיפאי, במועדון הוונדרבר. עליתי שם עם שיר שנקרא "משבר אמצע החיים", ועם עוד שיר חדש שכתבתי במיוחד לאירוע: "האומץ להיות נורמלי".

"האומץ להיות נורמלי" הרגיש לי כמו השיא. השיר המדובר הכי מתוחכם, הכי מוצלח שכתבתי עד כה, שהתחיל כפנטזיה על עולם שבו אנשים חושפים את הדברים שהם מתביישים בהם, והלך והתפתח תוך כדי כתיבה להזייה על מהפכה. אני מחוברת אליו מאוד עד היום, ותמיד מרגישה שהבשורה שהוא מביא היא חשובה.

מבחינת הכתיבה הרגשתי שעליתי שם רמה מבחינת היכולת לכתוב כתיבה חופשית, סיפורית, ובתוכה להכניס את החריזה האופיינית לי בעדינות יחסית. פחות דקלום במשקל, יותר טקסט זורם שמשובץ חרוזים כמו אבני חן. השיר מתחיל כמו סיפור שאני מספרת לחברים, ונגמר כמו נאום פוליטי בהפגנה. אני אוהבת את זה.

לשמחתי השיר הזה זכה באותו ערב לתיעוד המקצועי של הפואטרי סלאם, שגם העלו אותו לערוץ היוטיוב שלו (הם לא מעלים את כל השירים, רק חלק), שם הוא זכה להרבה צפיות ותגובות אוהדות, בסופו של דבר בזכותו טיפסתי במפתיע וחצי במקרה עד למוקדמות הסלאם הגדול, נסעתי עד למועדון יישובי קטן בעוטף עזה ו… חזרתי.

כאן אפשר לשמוע את "האומץ להיות נורמלי":

https://www.youtube.com/watch?v=8AvV03l8UIg&t=95s

אז איך עובד ערב של פואטרי סלאם?

עם כל החופש שיש באמנות הזאת, כל ערב כזה הוא למעשה סוג של תחרות ספורטיבית עם כללים מאוד נוקשים:

שישה משוררים עולים להופיע בכל ערב כזה. כל אחד חייב לעלות עם שני שירים, שכל אחד מהם חייב להיות עד חמש דקות. מי שעובר את החמש דקות, מורידים לו מהניקוד לפי זמן החריגה.

אסור לעלות על הבמה עם אביזרים (חוץ ממה שעליך), כלי נגינה, מכשירים וכו'. מותר לעלות עם דף, ויש כאלה שאכן עושים את זה ואף שולפים את דף המילים כשהם בבלאק-אאוט.

מתוך הקהל נבחרים באקראי כמה שופטים, שנקראים אנשל"טים (אנשים עם שלטים). הם מתחייבים שהם לא מכירים באופן אישי אף אחד מהמתחרים, ונשבעים שבועה משעשעת בהדרכתו של המנחה.

לאחר כל שיר, שולפים ה"אנשל"טים" את השלטים שלהם, שהם בעצם לוחות מחיקים קטנים ועליהם מתנוסס הציון שנתנו לשיר. בעקרון הציונים צריכים להיות עד 10, אבל יש לגיטימציה מלאה לתת גם 12 ו-13 ו14, והרבה פעמים האנשלטים משתמשים בשברים ונקודות עשרוניות וכו'.

הכל באווירה מאוד משועשעת והרבה מצב רוח טוב, כמו שאומרים.

בסוף הערב, יש מי שסוכמים את כל הנקודות שהתנוססו על השלטים, ומכריזים רק על הזוכה במקום הראשון. הוא מקבל את "מיקרופון הזהב" (פסלון סמלי) ואת "זכות המילה האחרונה" – כלומר הזכות לעלות ולהגיש שיר שלישי בנוסף לשניים שבזכותם זכה.

איך הגעתי למוקדמות הסלאם, ומה עשיתי שם

בשני ערבי הסלאם הראשונים שהייתי בהם – לא זכיתי במקום הראשון. ואין לדעת לאילו מקומות בדיוק הגעתי. קשה לחשב את המספרים על השלטים. היה נדמה לי ש"האומץ להיות נורמלי" קיבל ניקוד יפה – אבל לא ידעתי בדיוק עד כמה. עד ש… אחרי כמה חודשים קיבלתי טלפון ממישהי מהפואטרי סלאם, שאמרה לי שמכיוון שהגעתי למקום השני בחיפה, ומכיוון שהמקום הראשון לא יכול, אני מוזמנת להשתתף במוקדמות.

המוקדמות הן בעצם סוג של רבע גמר למה שנקרא "הסלאם הגדול", ערב גדול שבו המשוררים המצטיינים של השנה עולים ומתחרים זה בזה, והזוכה הגדול נוסע לתחרות בחו"ל.

שמחתי, כמובן, לגלות שזכיתי מקום שני בחיפה וגם שהוזמנתי להשתתף בערב של מוקדמות הסלאם ב… עוטף עזה.

נסעתי לרכבת מתלאביב, וממנה באוטו קטן וצפוף ביחד עם קבוצת משוררים תלאביביים צעירים ממני ומנוסים ממני בסלאם, עד למקום מאוד נידח בעוטף עזה שאני כבר לא זוכרת את שמו. שם הופענו בתוך מועדון קטן, בפני כמה בני נוער ומבוגרים מהיישוב, ועוד כמה בני משפחה של המתחרים שהסכימו לנסוע עד לשם. אני הייתי לבד. כלומר, לבד עם קבוצת משוררים צעירים ומוכשרים…

לא זכיתי. אבל כתבתי לכבוד הערב הזה עוד שיר מעולה, שנקרא "עולם על סף" ומדבר על הקושי לגדל ילדים לתוך עתיד לא ידוע, בהקשר של משבר האקלים. זה היה השיר המדובר הכי כואב שכתבתי, והייתי גאה בו מאוד. קצת התבאסתי שהוא הוגש לפני קהל קטן יחסית, אי שם בדרום, ולא זכה לתיעוד ולפרסום.

מאז ועד היום

אז בעצם זו היתה בערך שנה, שנה וחצי (בעיקר 2019) שבה כתבתי הרבה שירים מדוברים. אחרכך קצת הנחתי לזה, וחזרתי לבררת המחדל שלי: פזמונים, ולפעמים שירה כתובה (שלפעמים גם מולחנת). אבל בשנה וחצי האלה הספיקה להיערם לי אסופה יפה של שירים מדוברים בנושאים מגוונים. והיה עוד אחד שנכתב קצת אחר-כך, ושגם אותו אני מאוד מאוד אוהבת.

"בוא נתגרש" – גם זו היתה כותרת לשיר שהסתובבה לי בראש כמה שנים, ולקח לי זמן להפוך אותה מכותרת לשיר. וכשהיא הפכה מכותרת לשיר, היא גילתה שהיא בכלל שיר מדובר ולא מושר…

השיר עלה על הבמה של "תחנת רוח" בטבעון במרץ 2022, במסגרת ערב הסיום של הסדנא השמינית של "ניפגש בשיר", וזכה לתיעוד מוצלח ע"י זאב בין, ובזכותו נמצא גם ביוטיוב:

למה "מדרגות של נייר"?

כשחיפשתי שם למופע ש(כמעט) כולו מילים (מדי פעם אני שרה קצת שירים, כדי לשנות מעט את האווירה בין כל המיליםמיליםמילים), עלה לי הרעיון לשלב במופע גם סיפור. אני לא כותבת סיפורים אף-פעם אבל לפני שנתיים כתבתי אחד, שהפך להיות ההקדמה של האסופה שהוצאתי כספר, "לשים את הלב".

"מדרגות של נייר" היא אגדה שמספרת על נסיכה שהיתה כלואה מילדות בתוך מגדל גבוה, שהיו בו רק ניירות, עט נובע ודיו. לקח לנסיכה זמן להבין שכל הנייר הזה הוא הדרך שלה להגשמת החלום הכי גדול שלה.

הסיפור הזה הוא עלי, כלומר על האופן שבו הכתיבה שלי עוזרת לי ליצור קשר וגשר ביני ובין בני האדם. לכן נתתי את השם שלו גם למופע, ואני מספרת אותו כחלק מהמופע שקצת שונה סגנונית מכל הספוקן וורד, ולדעתי מוסיף עוד גוון משמח.

יאללה, תבואו?

אם קראת עד כאן, או לפחות רפרפת על הטקסט והקשבת לשירים, בוא.י להופעה! יש שם עוד שירים, ובביצוע חי זה תמיד יותר כיף (וגם כל פעם אחר). אם טבעון רחוקה לך, אני אשמח להזמנות להופיע עם המופע החדש הזה בעוד מקומות בארץ. נתראה?