אפשר להגיד באופן כללי שרוב השירים שאני כותבת מדברים… עלי. רבים מהם ממש בגוף ראשון, ואחרים בגוף שני או שלישי או באופן קצת יותר כללי, ועדיין: הנושא הוא בדרך כלל אני, החוויות שלי, הרגשות שלי, סיפור החיים שלי.
שני השירים שאני מוסיפה היום לפלייליסט הם לא כאלה. הם מספרים סיפור של מישהי אחרת, שאני אפילו לא מכירה באופן אישי: נעמי שמר.
אבל התפיסה שלי לגבי שירים, בגדול, היא שגם כשאנחנו כותבות על מישהי אחרת – אנחנו בעצם מדברות על עצמנו. ולהיפך: כשאנחנו מדברות על עצמנו, יכול להיות שמישהי אחרת תרגיש שכתבנו עליה. זה חלק מהקסם של שירים בעיני, והדבר שהכי מרתק אותי בתחום הזה.
אז איך הגעתי לכתוב שיר על נעמי שמר? ועוד שניים, שבוע אחרי שבוע?!
כמו כל דבר טוב (כמעט), גם זה התחיל בזכות משימה בסדנת כתיבה.
שיר-סיפור עם תבנית
בסדנת הזום של רונה קינן שהשתתפתי בה השנה, קיבלנו משימה לכתוב שיר שהוא סיפור. אבל לא סיפור עלינו. זה יכול להיות סיפור על מישהו שאנחנו מכירים, או סיפור אגדה או מהתנ"ך או מיתולוגי או אפילו דמיוני, אבל העניין הוא לספר סיפור על מישהו שהוא לא אנחנו.
המודל שלקחנו ממנו השראה היה "התעשייה האבירית" (שיר שאני מאוד אוהבת והיה כיף לנתח אותו יחד עם הקבוצה), והיו כל מיני הנחיות ספיציות שקשורות גם לתוכן וגם לצורה. בעניין הצורה, רונה ביקשה שנכתוב ונלחין את השיר בנאמנות לאיזו מסורת של כתיבת שירים בתוך תבנית של A ו-B, שהלחן יחזור על עצמו, שתהיה תבנית ברורה. אני אוהבת תבניות ברורות.
התלבטתי כמה ימים על מה ועל מי לכתוב את השיר-סיפור שלי. ואז בוקר אחד התעוררתי עם הידיעה: אני הולכת לכתוב על נעמי שמר, ועל הסיפור שלה עם "ירושלים של זהב". איך שהגיעה הידיעה, הגיע גם השיר. לידת בזק ממש: תוך פחות משעה היתה לי תבנית יפה של בתים ופזמונים, חריזה חוזרת בין הבתים, פזמון אחרון קצת שונה, עלילה מתפתחת, ולחן שמזכיר את נעמי שמר.
היה לי קצת מוזר, כי יצא לי שיר מאוד ממלכתי, ציוני אפילו. קולקטיבי כזה. ואני בדרך כלל אדם שקשה לחשוד בו בציונות, או ממלכתיות. ובכלזאת, זה מה שיצא, וזה התאים לתרגיל מבחינתי: הרחקתי את השיר מעצמי, כתבתי על מישהי שהיא לא אני. אמנם יוצרת כמוני (כלומר – קטונתי, לא כמוני, אבל יוצרת כמו שגם אני יוצרת) – אבל גם מאוד אחרת ורחוקה ממני. והסיפור עצמו, סיפור על יצירה ועל הכח של שירים וגם על אגו וגאווה וסוד וגילויו, ללא ספק דיבר אלי, אבל הוא לא סיפור מהחיים האישיים שלי.
השיר "נעמי" היה מוכן, ואני הייתי מבסוטה והצגתי אותו בשיעור:
"תכתבי כאילו את עומדת ממש קרוב אליה"
הפזמון של "נעמי" ממש נכתב בשם הקולקטיב הישראלי, הדורות שגדלו על שיריה:
"איך ידעת לרקוד עם המילים
לצבוע במכחול את הצלילים
כמו קשת על מיתר,
להרעיד
את הלב
של כולנו"
במשוב על השיר, רונה מיד זיהתה את זה. היא הרגישה שהשיר מרוחק, גם ממני וגם מנעמי עצמה. שהוא נכתב בשם איזה קולקטיב מדומיין. ועם זאת, היא אמרה שהרעיון לכתוב שיר על הסיפור של נעמי שמר וירושלים של זהב הוא גאוני. שזה סיפור שיש בו את כל החומרים של סיפור טוב. לכן, היא הציעה לי לחזור ולכתוב את השיר הזה, אם אני רוצה, אבל הפעם לכתוב את זה כאילו אני עומדת ממש קרוב אליה, תוך כדי שכל זה קורה. אולי אפילו לכתוב בגוף ראשון, בשמה של נעמי שמר עצמה.
האתגר הזה עיצבן אותי. לא רציתי יותר להתעסק בשיר, אהבתי אותו. הוא יצא חמוד והתנגן לי בראש כל השבוע, והייתי גאה מאוד בצורה היפה שלו. אמנם הרגשתי גם אני את הדיסוננס והריחוק, אבל לא היה אכפת לי. ומה, עכשיו להתחיל מחדש לכתוב?
ובכל-זאת, לקחתי את האתגר.
היה ברור לי שהשיר החדש לא יוכל לשבת על הלחן המתקתק והריקודי של השיר הראשון. וגם המילים יצטרכו להשתנות לגמרי. בקיצור, זה לא יהיה לשכתב את השיר עצמו, אלא לכתוב שיר חדש, מאפס. על אותו סיפור. היה לי גם ברור שלא אצליח לכתוב אותו בתוך תבנית לחן כל-כך מוקפדת, ואכן, שחררתי את התבנית לטובת האותנטיות.
לידה ארוכה, עטופת כאבים
הלידה של השיר השני היתה הרבה יותר קשה מזו של השיר הראשון. ארוכה מאוד היא לא היתה, כי היה לי בדיוק שבוע (אין כמו דד-ליינים! ובלי דד-ליין ספק אם בכלל הייתי מסיימת את השיר הזה). אבל היא היתה בהחלט מאתגרת. ומעצבנת.
הדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב שוב לפרק של "שיר אחד" (הפודקאסט) שמספר את הסיפור של ירושלים של זהב. זה פרק מרתק ששמעתי יותר מפעם אחת, והוא תמיד מעורר בי דמעות והתרגשות למרות ש, כאמור, קשה לחשוד בי בציונות יתר.
בזמן ההאזנה הפעם כתבתי לעצמי משפטים: ציטוטים של נעמי עצמה, דברים שנאמרו בראיונות עם א.נשים שהכירו אותה. כתבתי לי פרטים כדי שאזכור להכניס אותם לשיר. משם הגיע הבית הראשון של השיר, שהוא ציטוט כמעט מדוייק של דברים שנעמי אמרה על השיר שלה בראיון ברדיו. אני מביאה פה את הבית הראשון, כשהמילים המודגשות לקוחות מתוך הציטוט המקורי:
כל הטיוטות, המחיקות, הנסיונות,
המאבקים שהוא עבר
ביני לבין הפסנתר
ביני לבין עצמי
ביני לבין שולחן הכתיבה
לידה ארוכה
עטופת כאבים
ענוגה ומייסרת
לחצוב שיר זו מלחמה
ולפעמים זו הדריכות רגע לפני מלחמה
זה מים שמלטשים אבן
המשפט הזה – "זה מים שמלטשים אבן", הפך בסופו של דבר לשורה שחוזרת על עצמה בשיר, וגם השיר נקרא על שמו. הרגשתי שיש במשפט הזה משהו שמדבר לא רק על היצירה של השיר הספיציפי הזה, אלא בכלל על תהליכי יצירה ואולי בכלל על החיים…
לחצוב שיר זו מלחמה
נעמי לא אמרה בפירוש שלכתוב (או לחצוב, או לאהוב, או לכאוב) שיר זו מלחמה. אבל היא כן השתמשה במילה הזאת בציטוט המקורי (אני השמטתי אותה והחלפתי ב"טיוטות, מחיקות, נסיונות" – המילה מאבקים היתה במקור, וגם "המלחמות"), וזו אנרגיה שהורגשה לאורך כל הסיפור כשהקשבתי לו שוב. בנוסף למלחמה הפנימית עם כתיבת השיר, היתה גם המלחמה החיצונית כמובן – ששת הימים, שסביבה ואל מולה כל השיר הזה נברא. וגם את המלחמה של נעמי שמר על זכויות היוצרת שלה.
בשלב מאוחר יחסית של כתיבת השיר שזרתי בתוכו את הסיפור של ששת הימים. בבית הראשון השוויתי את כתיבת השיר ל"דריכות רגע לפני מלחמה" (המצב שבו נכתב השיר באמת, רגע לפני ששת הימים), אחר-כך השוויתי אותה ל"אופוריה שאחרי הנצחון, היהירות הזקופה, האשליה של בטחון" (התקופה שאחרי ששת-הימים), ולבסוף ל"מפלה שאחרי האופוריה שאחרי הנצחון, התנפצות האשליה של בטחון" (מלחמת יום כיפור).
במילים אחרות, יצרתי אנלוגיה בין הסיפור הקטן של "ירושלים של זהב" עבור נעמי שמר עצמה (הייסורים שבכתיבתו, האופוריה של ההצלחה המסחררת ואחר-כך הייסורים של הסתרת הסוד וחשיפתו), לבין הסיפור הגדול של מדינת ישראל בין 67 ל-73. האנלוגיה הזאת כמו הגיעה מעצמה תוך כדי תהליך כתיבת השיר, והיא הדבר שאני הכי גאה בו ביצירה הזאת.
זכויות היוצרת
בהתחלה חשבתי שהשיר יקרא "זכויות היוצרת". בפרק של שיר אחד מסופר הרבה על כמה נעמי שמר היתה קנאית לכל מה שקשור לזכויות על השירים שלה. ואיך הסיפור התהפך עליה סביב פרשת שיר העם הבאסקי. בסופו של דבר הכנסתי את הביטוי הזה פעמיים בשיר, בחלק שבו לא ציטטתי, אלא העזתי לתת מילים לנעמי בעצמי:
כל חיי הייתי לביאה
בפראות מגנה על הגורים
שולפת ציפורניים
ושיניים
מול כל מי שהתעסק לי בשירים
רגישה עד כאב,
קנאית עד אימה
לזכויות היוצרת
ואיך נפלתי דווקא שם
במקום שלא נתתי שיגעו
דווקא שם
כולם ראו
וניסיתי מאוד
להחזיק את הסוד
שמרתי בגופי על הכבוד
על זכויות היוצרת
שמרתי בגופי על הכבוד
בסוף הפרק של "שיר אחד" מסופר איך כשכבר היתה מאוד חולה בסרטן, כתבה נעמי שמר לגיל אלדמע מכתב ובו וידוי על כך שאכן, יש סיכוי שכמה תיבות משיר העם הבאסקי ששמעה מחברתה נכנסו ללחן של "ירושלים של זהב"… בתוך הוידוי נעמי מביאה גם את ההשערה שאולי הסרטן הגיע אליה בגלל ייסורי הסוד הזה.
פרשנים שונים בתוך הפרק שוללים את הרעיון הזה ואומרים שהוא מוגזם ומופרך. אני הכנסתי אותו לשיר בצורת השורה "שמרתי בגופי על הכבוד, על זכויות היוצרת". בשיר הראשון כתבתי את זה כך: "ואולי המחלה מבפנים אותי אכלה, גם בגלל הסוד שרק לך סיפרתי".
אי אפשר לדעת מה גרם לסרטן של נעמי והאם היה לזה קשר ל"ירושלים של זהב" או לא. מה שבטוח הוא, שלקראת מותה היא חששה שכן היה קשר. לכן העזתי לכתוב את זה בשני השירים.
רוצה לשמוע עוד שירים?
את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.
אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.
מצא חן בעיני מאד העיסוק שלך בדמות האחרת, הן בדיבור בגוף שני כלפיה (אבל לא מן הפה הפרטי האופייני לך!) ב"נעמי" והן – ובעיקר – דיבור מתוך גרונה של מישהי שאיננה את ("בגוף ראשון").
אני מדגיש זאת בעיקר משום שבעשורים האחרונים התגברה מאוד הנטיה בין כותבי-שירה להרבות במה שאני מכנה "סֶלְף-פּוּפִּּיקִיזְם", שאפשר לכנות גם בביטוי הישן "אני ואפסי עוד". לא אאריך בזה כאן כי לא זה הנושא פה אלא השיר שלך, וההערות שלי (שרובן שבחים) לגביו. על כל פנים זהו משב רוח מרענן להיווכח כי: (א) מנחת-סמינרים, עכשוית בת ימינו, מביאה זאת לתלמידיה בדור ההווה. זה ברור לי שהיא יודע מה היא עושה בזמנים כאלה ולמה.
(ב) מרענן להיווכח, כי על רקע פני הדור ולמרות ריבוי החומר האישי בשירייך, האתגר משך וגירה אותך, ואגב גם בכתיבתך על רקעים אישיים השיר לרוב אינו מצמצם רק בתחום התחושות האישיות (חם לי, קר לי, עצוב לי, מכאיב לי, אכלו לי, שתו לי, התפנקתי, פינקו אותי וכו') – אלא יש בו גם השקפה החוצה על התופעות שמסביב, (של העולם, האנשים, החתולים, החינוך, החברה, המחשבה, האירוניה, ההומור, הלשון וכו').
באופן אישי אני ואת יודעים מה יש בה בנעמי שמר שאין אנו נוטים לשבח. אך יש לנו היכולת – ובעיקר לך, שאת כותבת השירים, להביט בעולם מן הזוית שלה, ולהתבטא בצורה שתשקף את עמדתו של מי שעומד ונמצא במיקום שלה, מן הזוית שלה, כביכול בנעליה – וזה יוצא אמין ואותנטי, ועל כן חביב עלינו ובודאי עליה היה חביב גם-כן אילו חזרה לחיים לשמוע או לקרוא את זה.
עוד הערה קטנה אוסיף לך ב"מסרים הפרטיים" של פייסבוק (Messenger).