השיר החדש ב"בלוג-שירים" הוא שיר שנכתב ממש מתוך תחושות הגוף, וגם מתוך תרגיל בקורס שאני מנחה. תהליך הכתיבה שלו ריגש אותי ועורר בי הרבה מחשבות על כתיבת שירים נשיים וייצוגים תרבותיים של הוסת והמחזור; להקליט אותו היה מדליק ומלמד והכניס אותי למוד יצירתי שעוד ממשיך ומתגלגל; ליצור לו קליפ סטופ-מושן ביחד עם בני בן ה-12 היה כיף ומרגש בהרבה רמות.
על כל אחד מהפרטים בפיסקה הראשונה אני יכולה לכתוב המון, ואולי באמת אגע כאן בכולם. אבל בתור התחלה, למי שפשוט רוצה לשמוע את השיר (ולראות את הקליפ המדליק) – הנה הוא:
לחיות בתוך עננת יצירה
השנה אני מלמדת את הקורס השנתי שלי למתקדמות, "על שפת השיר", בפעם השניה. קבוצה של חמש נשים מדהימות ומוכשרות עוברת איתי תהליך שנתי של יצירה ושל יציאה לאור.
לכבוד השנה החדשה של הקורס קיבלתי החלטה שכל תרגיל שאני נותנת לקבוצה, אני עושה גם בעצמי. מה שאומר שבכל חודש אני כותבת ומלחינה לפחות שני שירים, ובזכות כוחות העל החדשים שזכיתי בהם לאחרונה (הקלטה והפקה באולפן) אני גם מקליטה לכל שיר כזה סקיצה פשוטה באולפן! ככה בעצם הכנסתי את עצמי, מבחירה, למחוייבות שוטפת למצב התודעתי שאני הכי אוהבת להיות בו: מצב יצירה!
מה זה אומר "מצב יצירה"? בזכות העובדה שאני כותבת ומלחינה ומקליטה שני שירים בחודש, אני כמעט כל הזמן נמצאת בפועל בתוך תהליך יצירתי. זה אומר שכשיש לי קצת זמן לפני או אחרי העבודה, אני אקדיש אותו לשיר. כשאני לבד באוטו אני משחקת עם השיר. תוך כדי החיים, בין לבין, לפני השינה, בחלומות, כשאני קמה בבוקר – השירים (וההקלטה שלהם, ועכשיו גם יצירת הקליפים) הם חלק מהיומיום שלי. העיסוק הזה הופך את היומיום שלי להרבה יותר חי, מלא אנרגיה, אני חווה הרבה חיוניות ותחושת משמעות והרבה פחות תחושות של שעמום, עצב או בזבוז זמן.
בעצם, כשחושבות על זה, חלק גדול מהכיף הוא להסכים להיות ילדה ולשחק. הרי הוצאתי שלושה אלבומים באופן מקצועי ואני יודעת מה זה אומר – מבחינת כסף, זמן, מקצועיות ודיוק. ואת השירים האלה שאני מקליטה בעצמי באולפן אני מרשה לעצמי לשחרר לעולם ככה, מאוד ראשוניים ופשוטים ברמת הגימור שלהם ועם זאת כן ראויים להאזנה – ולא רוצים לחכות עד שיום אחד אחליט שוב לצאת להרפתקה של אלבום…
אז אני מסכימה ללמוד דברים חדשים ולהתנסות, גם בכלים שאני פחות מנוסה בהם.
לתת לגוף לכתוב את השיר
עוד נושא שאני עוסקת בו לאחרונה הוא החיבור לגוף, ואיך הוא יכול להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי. באחד המפגשים של הסדנא יצאנו להליכה שקטה בטבע, פתחנו את כל החושים ונתנו לעצמנו לפגוש דרכם את הסביבה שלנו. אחר-כך כל אחת מנשות הקבוצה לקחה את כולנו ל"סיור" קצר בעקבות חוש מסויים.
שיעורי הבית היו לכתוב שיחה עם הגוף. במשך כמה ימים התלבטתי מה אעשה עם זה. חשבתי לכתוב דיאלוג עם הבטן שלי, שתמיד אני קצת מסוכסכת איתה. אבל זה לא התיישב לגמרי. עלו לי עוד רעיונות, על הנתק שקיים אצלי לפעמים בין הראש לגוף, או על מה קורה לי כשאני מתבוננת במראה… (על זה באמת כתבתי שיר בסוף, מלא שמחה ואהבה עצמית, ואני מקווה לפרסם אותו כאן בקרוב).
אבל כל אלה עדיין היו "בראש". ואז יום אחד פיניתי לעצמי זמן לעבוד על השיר, ופתאום הרגשתי. הרגשתי בגוף את תחושת "עוד מעט תבוא הוסת". ידעתי שהיא מגיעה בקרוב, אבל פתאום היא ממש נכחה בעוצמה בגוף וערפלה את התודעה, ואפשר לומר שממש נתתי לתחושה הדחוסה והדרוכה הזאת לכתוב את השיר, וגם להלחין אותו. בלי שום צירי לידה, בלי התלבטויות, לקחתי גיטרה והשיר פשוט החליק ממני החוצה. כמה שעות אחר-כך הגיעה גם הוסת.
לכתוב מחזור
המחזור החודשי הוא לא איזה נושא פופולארי בשירים… בכלל, עם כל התרבות היעני-פתוחה, אנחנו לא ממש מדברות עליו בפתיחות, בטח לא במרחבים מעורבים של גברים ונשים.
לפני כמה שנים כתבתי את השיר "ככה זה", שמדבר על המחזור ועל השינויים ההורמונליים שאנחנו עוברות לאורך החודש בצורה משועשעת (אבל גם קצת רצינית). השיר פונה לאיזה גבר אלמוני ומנסה להנחות אותו, כביכול, בנבכי המסתורין ההורמונלי הנשי… וגם להרגיע אותו שלא ידאג, הכל משתנה ומתחלף, ולתאר את המצב הזה של השתנות והתגלגלות בין מצבי גוף ורוח.
במשך הרבה זמן מאוד התלהבתי מהשיר ההוא ומאוד שמחתי לשיר אותו בהופעות שלי (תמיד היו באות אלי נשים נרגשות ואומרות שהן הזדהו איתו מאוד), אבל גם הוא, הרגשתי, לא ממש קולע לדבר עצמו. לא ממש מדבר את אלא יותר על.
השיר החדש, לתחושתי, יותר אותנטי ואמיתי. הוא אמנם מדבר רק על חלק מאוד מסויים בתוך המחזור (מה שנקרא PMS), אבל הוא מתאר אותו בנאמנות כי הוא נכתב מתוך אותם רגעים. הוא לא עוסק בלהסביר את עצמי למישהו חיצוני (גבר למשל), אלא יותר כמו בירור עצמי פנימי – מה קורה לי שם. הלחן שלו – הדחוס בבתים ומרחף בפזמון – משרת את התחושות האלה ולא מנסה להתחנף לאף אחד. אני אוהבת את זה.
עיבוד
כשישבתי באולפן להקליט את השיר, פתאום התחשק לי פסנתר. ישבתי ליד הפסנתר ויצרתי איזה ריף מגניב לפתיחה, ופתאום נוצרה גירסה יותר איטית, אפלולית וכבדה לשיר. הוספתי לה קולות גבוהים ומרחפים מעל, וממש אהבתי אותה ואפילו שלחתי לנשות הקורס שהתלהבו – אבל עדיין זה לא הרגיש "זה". היה חסר הקצב, הגיטרה, וגם הסולם היה קצת נמוך מדי. למי שסקרנית – הנה קישור להאזנה לגירסת הפסנתר האפלולית (אודיו בלבד).
בקליפ מופיעה הגירסה החדשה – עם סולם גבוה יותר, גיטרה קצבית ברקע, וסולו גיטרה "חשמלית" (זו בעצם הגיטרה הקלאסית שלי, היא רק מתחפשת לחשמלית). אני אוהבת אותה, למרות שיש בי עוד כמיהה למזג אותה איכשהוא עם גירסת הפסנתר והקולות.
ליצור עם הבן המתבגר שלך קליפ לשיר על וסת
כשהשיר היה מוקלט, התחשק לי לשתף אותו כאן. וזה אומר קליפ. פתאום עלה לי רעיון הסטופ-מושן: נזכרתי איך אהבתי פעם לכתוב מילים על דף ולעצב אותן בצורה מסויימת. כמו לצייר במילים. דמיינתי קליפ שבו המילים מופיעות בזו אחר זו תוך כדי השיר, והדף מתמלא בהן ולאט לאט הן גם מתעגלות ומתפתלות ומבטאות את תחושות השיר גם בוויזואל.
רעיונות וויזואלים הם דבר נדיר אצלי, בהיותי אדם מאוד שמיעתי. אז תארו לכם כמה התלהבתי שהגיע אלי אחד כזה, ועוד יחסית קל ליישום 🙂 גייסתי את אור, בני הבכור בן ה12, שחוקר את עולמות הצילום, הוידאו והעריכה, וביחד צילמנו וערכנו את הקליפ.
בזמן התהליך חשבתי על הסאבטקסט הזה: אני עובדת עם בני המתבגר הצעיר על שיר חשוף, אמנם לא ממש על המיניות שלי אבל כן על העולם הגופני וההורמונלי שלי. את אור זה לא מביך (בינתיים, לפחות). בבית שלנו יודעים כשאמא בוסת, יודעים מה זה אומר גופנית ורגשית. זה נושא מדובר כאן מאז שהילדים היו ממש קטנים. ואור הוא גם כזה – לא נבוך מדברים כאלה (בינתיים, לפחות). אז למרות שהצעד הזה של לשתף אותו בתהליך היצירה של הקליפ לא נעשה ממניעים "חינוכיים" אלא פשוט מהתלהבות של שנינו מתהליך היצירה, היה בי גם משהו שחייך ביני לביני כל הזמן על הפלא הזה – אישה בת 39 מצלמת עם בנה בן ה12 קליפ לשיר שמדבר על המחזור שלה. זה מדליק בעיני.
רוצים/ות לשמוע עוד?
אם קראתן/ם עד כאן, איזה כיף! אני מפרסמת כאן בערך בכל שבועיים שיר חדש, בהקלטה ראשונית ועם קליפ פשוט. אם בא לכן/ם לדעת מיד כשזה קורה, הצטרפו לקבוצת העדכונים שלי בווטסאפ. זו קבוצה שקטה שבה אני מפרסמת אחת לשבועיים, בערך, דברים שאני עושה: סדנאות, הופעות, במות פתוחות, קורסים, ו… גם שירים חדשים. כאן מצטרפות/ים.
הגירסה המוקדמת (פסנתר) נראית (נשמעת) לי יותר פראית, נוהמת, קיצבית, מערתית… ולא שהנוכחית 'סלונית' במיוחד, אלא היא קצת 'בתוך הדבר' וקצת 'בְּשֹׁךְ הסערה'. אבל אני מבין שצריך לקבל החלטות, ולהכריע נה יש להציג בפניה הקהל – ולא להציף את אותו קהל היעד בשני וריאנטים שונים של אותו שיר…
השיר האחר (המסתיים 'ככה זה, אשה') מוכָּר לי מן העבר והוא באמת מדבר יותר 'על'. אך מאחר שהוא נוצר מתוך אותו גוף (אישיות – פרסונה – גוף/נפש) ולא מפיו של סתם 'משתתף פַּנֶל' (למשל, גבר) – הוא בכל זאת משקף די הרבה מתוך ה'אֶת' ולא רק את ה'על'…
תודה רבה, דני! גם אני מאוד מחבבת את הגירסה המערתית 🙂 אולי יום אחד אצליח לשלב בין שתיהן.
וכמובן שגם ב"ככה זה" יש דברים נחמדים 🙂