שיר 7: בעומק הלילה

מָה הָיָה שָׁם בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה
שֶׁקָּשֶׁה לִי הַיּוֹם לִזְכֹּר?

אֵיךְ פִּתְאוֹם הִתְגַּנֵּב הַחֹשֶׁךְ
לִטְבֹּל בִּבְרֵכַת הָאוֹר?

אֵיךְ הַיּוֹם זֶה מַזְכִּיר לִי חֹשֶׁךְ,
מָה שֶׁאָז עוֹד נִכְתַּב בָּאוֹר?

אֵיךְ אֲגַם מְתִיקוּת מַשְׁאִיר טַעַם מַר
בְּמַבָּט לְאָחוֹר?

איך כותבים פוסט על שיר שהסיפור מאחוריו הוא פרטי (לא רק פרטיות שלי, אלא גם של אחרים) ורגיש וחושפני? איך מספרים בלי לספר הכל?

הרבה פעמים שירים טובים, כאלה שאנחנו רוצים לחלוק עם העולם, הם שירים שנכתבו מתוך רגש חזק, או על סיפור מטלטל או מרגש במיוחד. והרגשות האלה והסיפורים האלה – לא תמיד מתאים לנו לדבר עליהם ברבים.

ובכלל, אולי לפעמים עדיף שלא לפרט. להשאיר את השיר כמו שהוא, שידבר עם השומעות והשומעים בלי התיווך של "הסיפור האמיתי". בעיקר בשיר כזה, שיש בו מעט מאוד מילים, אפשר לתת לו להדהד בקהל ולשאול – מה הוא מזכיר לכן.ם? מה הוא עושה לכן.ם?

אני בהחלט אשאל את זה בסוף הפוסט… ובכל-זאת, אכתוב גם כמה מילים על איך השיר נוצר.

הוא נוצר מנקודת מפגש בין שני דברים: שיחה עם חברה שהביאה לחשבון-נפש-בדיעבד על משהו שקרה לפני שנים, ותרגיל שנתתי בקורס שלי באותו שבוע – לכתוב שיר קצר, עם מעט מילים.

במבט לאחור

חשבון הנפש שלי עסק בשלושה לילות מלאי אהבה שהיו לי לפני לא מעט שנים. לילות שאחריהם הופיעה הרבה רגישות ופגיעות אצל כמה א.נשים שהיו מעורבים, ואצלי הופיעה גם אשמה ובושה בגלל דברים שהיו שם ולא הייתי שלמה איתם. אחר-כך הכל עוד דובר והוסבר, ונסלח והושלם והרבה מים זרמו בנהר ועדיין… נשאר איזה טעם מר.

כשהנושא עלה לפני כמה חודשים, בשיחה עם חברה (שלא קשורה לסיפור ולא ידעה עליו), מצאתי את עצמי מנסה להסביר לה את הטעם המר שנשאר, ואת תחושות האשמה שנשארו, ולא ממש מצליחה. ואז פתחתי את תיבת המייל וחזרתי להתכתבויות של אותם ימים ממש, וקצת אחריהם. הייתי קצת מופתעת לגלות שכמו הלילות עצמם, גם ההתכתבויות עליהם היו מלאות אהבה וחום, ושגם כשהופיעו הקשיים הם היו עטופים בהמון רוך ונועם.

הייתי קצת המומה מהפער בין הסיפור שסופר על מה שקרה בזמן ההוא – תוך כדי ההתרחשות וקצת אחרי – לבין הנרטיב שנבנה במהלך השנים שעברו מאז. הצבע שהסיפור קיבל, התחושות שמלוות אותו.

אז זה היה הסיפור, אבל האמת היא שאני רואה את המוטיב הזה חוזר בעוד חוויות שלי ושל אחרים. איך מערכת יחסים, או אירוע מסויים, או אפילו תקופת חיים, יכולות לקבל ממרחק הזמן צבע אחר מזה שהיה להם בסמוך לחוויה.

זו תופעה שמעוררת הרבה מחשבות – על מהי "אמת" ומה זה טוב ורע, והאם אני בכלל יכולה לדעת שטוב לי? או שרע לי? או שאני עושה נכון או לא נכון?

תמצית

בתוך המחשבה הזאת הייתי כשלימדתי שיעור בזום שנקרא "תמצית", בקבוצה השנתית שלי. בשיעור שמענו ביחד כמה שירים שכמות המילים בהם מאוד קטנה (שירים באורך של בית אחד, בדרך כלל, אולי אפילו פחות. כמו "כל הדברים היפים" של דניאלה ספקטור, למשל). ניסינו להבין את סוד הקסם של השירים האלה, ולבסוף המשימה היתה לכתוב ולהלחין שיר כזה.

השיר, כמובן, נכתב תוך רגע. פשוט הורדתי אל המקלדת את ארבע השאלות שעלו לי מתוך ההיזכרות וקריאת המכתבים. בהלחנה של השיר בחרתי להלחין את הטקסט בשתי דרכים שונות, ולהוסיף בין החלקים האלה קטע שירה ללא מילים.

החזרה על המילים יותר מפעם אחת מחזקת את התחושה שממנה נכתב השיר – תחושת השאלה הלא נגמרת. אין בשיר הזה אף תשובה – רק ארבע שאלות שמהדהדות בחלל. מעניין אותי איך הן מהדהדות בכן/ם ואם בא לכן/ם לשתף – מה הן מזכירות לכן/ם.

התמונה שבסרטון, אגב, היא שקיעה שצילמתי בגיל 15 בערך. זו תמונת פילם סרוקה, ולכן האיכות שלה לא מדהימה, אבל אני אוהבת אותה.

עוד שירים?

את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.

אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.