לפני שבע שנים לקחתי שני קורסים בבית ספר רימון. קורס אחד היה "הלחנת שירים א'" עם יהודה עדר, והשני היה קורס הרמוניה מסורתית. זה היה איזה ניסיון לחזור להכשרה המוזיקלית ה"מסודרת" שהיתה חסרה לי, להרגיש שאני משלימה ידע במקצוע שלי… בסופו של דבר מה שיצא לי מזה זה בעיקר הרבה שירים טובים. אז בעצם, השגתי את מטרתי. על ידי תרגול כתיבה והלחנה של הרבה שירים (כל שבוע שיר חדש!) בהשראת תרגילים פשוטים – הכשרתי את עצמי להיות יוצרת טובה יותר, ולכן גם מיילדת שירים טובה יותר.
התרגילים בקורס של יהודה עדר לקחו אותי בכתיבה לכיוונים לא צפויים. בתרגיל אחד, למשל, התבקשנו לכתוב מנקודת מבטו של שולחן.
זו היתה תקופה די עמוסה בחיי. היו לי בבית תינוקת בת שנה וילד בן חמש וחצי, עבודה במשרה חלקית בבית ספר, תלמידים פרטיים בנגינה וכמו תמיד – הרבה עניינים מסביב. ובתוך זה, בכל שבוע הייתי צריכה לכתוב שיר. אי אפשר היה לבוא לשיעור בלי לשיר ולנגן את השיר שכתבנו. לפעמים הייתי מצליחה להקדיש למשימה כמה שעות, איכשהוא, ולפעמים פחות משעה.
"בלי שורשים" הוא שיר שנכתב והולחן בפחות משעה. אני ממש זוכרת את עצמי שרה אותו באוטו בדרך חזרה מההסעה של אור לגן (יש לי בראש תמונה של הכיכר שבה חלק מהשיר הזה נהגה), ואחר-כך מחברת הכל מהר עם הגיטרה, רגע לפני הנסיעה לרמת השרון.
להיות שולחן
המשימה הזאת, "לכתוב מנקודת מבט של שולחן", ישר זרקה אותי אל הזכרונות של השולחן מלפני שהיה שולחן. כלומר, מאז שהיה עץ… יצא לי שיר קצר, בלוזי ומתוק-מריר, שמתאר את העצב של העץ המרשים, החי כל-כך, על הדבר המת שהוא הפך להיות:
"על הכלום שנשאר ממני
יש דף, עשוי מעץ
עליו, בעפרון שהיה פעם עץ
ילדה מציירת ציור מרשים
של עץ…
בלי שורשים"
לקראת סוף השנה ההיא ברימון הצטברו לי הרבה שירים יפים, והחלטתי לאסוף אותם להופעת סלון. אורי אלוני ליווה אותי בפסנתר, וכך נדדנו בין סלונים במשך כמה שנים… כששרתי את "בלי שורשים" מול קהל, הבנתי שאם אני לא מסבירה שזה שיר על שולחן, אנשים לא בהכרח מבינים על מה הוא מדבר. אז לפעמים הייתי מקדימה ומספרת מה היה התרגיל, ולפעמים מספרת רק אחר-כך, או שואלת את הקהל. וזה גרם לי לתהות מה הערך של השיר בלי התרגיל? האם קהל ששומע אותו לראשונה וללא הסבר רק מנסה לפתור את החידה, או שאולי הוא יכול להתחבר אליו ברמות אחרות ושגם אם אנחנו לא מבינים את "הרעיון" עד הסוף – אפשר להרגיש ולהתחבר לתחושה הזאת של ניתוק משורשים. הרי גם אנחנו לפעמים מנותקים מרגישים מהשורשים שלנו – המשפחתיים, התרבותיים, הרוחניים, וגם הפיזיים.
אני לא יודעת מה נכון בקשר לשיר הזה – האם ועד כמה הוא עובד בלי הסיפור שמאחוריו. אבל אני אוהבת אותו ושמחתי להקליט אותו, ובכך להחזיר אותו מהארכיון אל העולם.
להיות חתולה
השיר השני שאני מעלה לכאן היום דווקא לא נכתב מתוך תרגיל, אלא מתוך מה שאני קוראת "ליקוט מילים". כלומר מתוך החיים.
ג'ורג'ינה החתולה הגיעה אלינו בגיל שלושה חודשים בערך, בתחילת 2017. אור ועמית מצאו אותה לבד בחצר בית הספר והביאו אותה הביתה. רגע לפני כן היה לנו נסיון עם חתולונת פצפונת (ככה גם קראנו לה, פצפונת) שנעלמה אחרי זמן קצר מדי. וכל זה היה אחרי ששנים התנגדתי לגדל חתול.ה (חשבתי שאני אלרגית, אבל בדיעבד הסתבר שהאהבה מנצחת את הרגישות).
ג'ורג'י המיסה לי בהדרגה את הלב ונפשי נקשרה בנפשה. איתה גיליתי מחדש את רפואת החתולים. כשהרגשתי לא טוב, היא היתה נשכבת לי על בית החזה ומגרגרת. כמו הרבה גורים נטושים, היא היתה "יונקת" מאיתנו: מגרגרת ונועצת את ציפורניה בחולצה של האדם שעליו היא שוכבת, כאילו היא יונקת מהאמא שכנראה נטשה אותה…
התחלתי להתוודע מחדש לקשר המיוחד הזה שיכול לקרות בין בני אדם לחתולים. אבל היה משהו שמאוד הטריד אותי: מה היא מנסה להגיד לי?
היא היתה מייללת ומייללת ואני הייתי שואלת אותה בחוסר אונים: "ג'ורג'י, יש לך מים, יש לך אוכל, מה את עוד רוצה?". לפעמים היה ברור שהתשובה היא "מגע". לפעמים לא היה לי זמן או כח לתת לה אותו. ולפעמים באמת לא ידעתי מה היא רוצה.
אז כתבתי לי משפט על לוח המודעות:
"לפעמים את רעבה ולא לאכול
את צמאה ולא למים"
עשיתי מה שאני קוראת "השריית קטניות". השארתי את המשפט הזה על הלוח עד שתתבהר מהותו של השיר, או עד שיהיה לי חשק להמשיך אותו…
בגיל ארבעה או חמישה חודשים, לפני שהספקנו לעקר אותה (כי אמרו לנו שזה עוד מוקדם מדי ולא צריך), ג'ורג'י נכנסה להריון. בזכות ה"טעות" הזאת זכיתי לחזות בפלא הטבעי של לידה, כמו שהיא. למעשה זו הלידה היחידה שנכחתי בה בחיים שבה לא אני הייתי היולדת 🙂
ראיתי את כל הלידה ואפילו הייתי הדולה. לקחתי את ג'ורג'י לארגז שבו רצינו שהיא תמליט (למה אנחנו קוראים לזה ככה אצל בעלי חיים? זו הרי לידה לכל דבר), ראיתי אותה מתמודדת עם הצירים, ואת שניים מתוך ארבעת הגורים ממש ראיתי יוצאים. אחר-כך הלכתי, וחזרתי, ומצאתי עוד שניים שכבר הספיקו לצאת, מתחילים לינוק מאמא שלהם.
היה לנו חודש של חסד עם ג'ורג'י וארבעת הקטנטנים שגרו במגירה שמתחת למיטה של מעין, ינקו מאמא שלהם והיו מתוקים ברמות על. שלושה שבועות אחר-כך סיימתי את השיר, והתכוונתי לשיר אותו בהופעת הסלון הקרובה.
עד שהגיעה ההופעה, שבה באמת שרתי אותו, ג'ורג'י כבר לא היתה. היא נדרסה שבוע אחרי שהשיר הושלם. זה התחבר בצורה מצמררת למשפט מתוך השיר – "בעולם שלא ברור בו מה יקרה בעוד דקה…" והזכיר לי עד כמה הכל באמת שברירי. השיר הזה, שלא היה אמור להיות שיר עצוב במובן הזה, הפך להיות קצת "שיר זכרון" לג'ורג'י האהובה.
נשארנו עם ארבעה גורים יתומים מתוקים בני חודש, שמהר מאוד למדו לאכול, לעשות צרכים ולהתכרבל זה עם זה. מסרנו שניים מהם ונשארנו עם שניים… אבל את המשך תולדות החתולים שלנו לא אספר הפעם (למרות שזה תמיד כיף לדבר על חתולים).
אין לי המון תמונות של ג'ורג'י, אז לכבוד הקליפ של השיר הזה אספתי תמונות של כל חתולינו וחתולותינו לדורותיהן.ם, כולל היחידה שעדיין איתנו בבית – ניקי קינואה פרמטה. וכולל הצמד המתוק פיצי ושייח', שני הגורים של ג'ורג'י שנשארו אצלנו ודגמנו אהבת אחים בצורה הכי מהממת שאפשר.
השיר מעלה שאלות דומות לאלה של "בלי שורשים". ברור שהמילים שלו יכולות גם לדבר על דמות אנושית. וגם עלי. הרעב הזה שלנו למגע, לחום אנושי, למשהו שהוא מעבר לאוכל ומים… האם זה חשוב שידעו שזה שיר על חתולה?
בגירסה הראשונה של השיר סיימתי אותו במילים "את רוצה רק להניח את הראש… ולגרגר". בסופו של דבר הורדתי את ה"לגרגר" והשארתי את זה פתוח. כולנו רוצים רק להניח את הראש, עם או בלי לגרגר.
אז מה קורה למי ששומע.ת את השיר בלי לדעת שמדובר (במקור) על חתולה? איך אנחנו מגיבים למשפט "את מתחככת בין רגליים, משוועת למגע" כשהוא כביכול על דמות אנושית? האם זה שיר שצריך להסביר כדי להתחבר אליו?
כל אלה שאלות מעניינות, אבל מבחינתי שני השירים האלה, על ג'ורג'י ועל השולחן, בעיקר לימדו אותי אמת מאוד עמוקה על העבודה שלי: הם לימדו אותי את עומק המשמעות של השירים כמקום מפגש עם עצמנו ועם האחר.ת. כשאני כותבת על ג'ורג'י אני כותבת (גם) על עצמי. כשאני כותבת על שולחן אני כותבת גם על עצמי. כשאני כותבת על עצמי אני כותבת עלייך ועליך… אולי. השירים מהווים איזה מסוף מעבר שדרכו אנחנו יכולים להפוך להיות מישהו אחר, ומישהו אחר יכול להיות אנחנו. זה אחד הקסמים המופלאים בעיני שקורים במלאכה הזאת, וכשאני בעצמי משתמשת ברעיון הזה בסדנאות שאני מנחה – אני חוזה בעוד ועוד פלאים.
רוצה לשמוע עוד שירים?
את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.
אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.