לפעמים שיר נכתב פעמיים. כזה הוא "לא ממש אהבה". בפעם הראשונה הוא נשלף ממני בשטף אחד, רק מילים, ונראה ככה:

לֹא יָכֹלְתִּי בֶּאֱמֶת לֶאֱהֹב אוֹתְךָ.
רַק לִבְכּוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁלְּךָ
אֶת חָסְרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁעָזַב לִפְנֵי שֶׁבָּאתָ
חוֹתָמוֹ עֲדַיִן בִּי.
לֹא יָכֹלְתִּי לֶאֱהֹב
רַק
לָקַחַת
לְנַסּוֹת לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל הָרֵיק
לְהִצָּמֵד כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת מִי שֶׁהִתְרַחֵק.

לֹא יָכֹלְתִּי בֶּאֱמֶת לֶאֱהֹב אוֹתָךְ.
גַּם לֹא לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילֵךְ
כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּכִית עַל כַּמָּה רַע לָךְ
הַצָּבָא שֶׁלִּי גֻּיַּס לְמִלְחָמָה
נֶגֶד אוֹיֵב
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַפִּיל.
לֹא יָכֹלְתִּי לֶאֱהֹב
רַק לְנַסּוֹת לְהַצִּיל.

לֹא יָכֹלְתִּי בֶּאֱמֶת לֶאֱהֹב אוֹתְךָ.
רַק לִתְלוֹת בְּךָ תִּקְווֹת
לְשַׁבֵּץ בְּתַבְנִיּוֹת
לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת
אֶת הָאָדָם הַנִּפְרָד
הָאַחֵר מִמֶּנִּי
הַמְּחַפֵּשׂ אֶת דַּרְכּוֹ
הַחָפְשִׁי לִחְיוֹת
אֶת חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ.
רָצִיתִי אוֹתְךָ בִּשְׁבִילִי
אֲבָל אַתָּה
בִּשְׁבִילְךָ.

אני לא זוכרת מה היה הטריגר שגרם לי לחזור ולהיזכר במערכות יחסים מהעבר, חלקן ממש מגיל הנעורים, ובכל הדברים האלה, שהסתירו את האהבה, לקחו ממנה את הכח. אבל ניסיתי להביא קצת מהסיפורים האלה ככה, עם איזושהיא התפכחות ולקיחת אחריות על מה שהיה ולא היה שם. וניסיתי לפרוש בשיר תערוכה של כמה אפשרויות שונות. כמה דרכים שונות שבהן אנחנו לא ממש יכולים לאהוב: כשאנחנו רק מנסים למלא את החסר אצלנו; כשאנחנו מנסים להציל; כשאנחנו מנסים לשלוט.

השיר הזה, הראשון שנכתב, הוא כמו מין מונולוג התנצלות והשלמה, עם מי שהייתי בתוך הקשרים האלה ועם מה שיכולתי או לא יכולתי לעשות.

השיר נשאר כמו שהוא, ואני אפילו לא זוכרת אם כבר הלחנתי אותו אז או לא (בהמשך הוא קיבל לחן, ככה כמו שהוא, ואפילו כמה פעמים שרתי אותו בהופעה כהקדמה לשיר השני).

שנה אחר-כך, בעודי עובדת על האלבום "על הדרך אלי", היה איזה רגע שחיפשתי שיר נוסף לאלבום. באחת הנסיעות הארוכות שלי למושב מצליח (שם היה האולפן של עידן, המפיק שלי), עלה לי הרעיון להפוך את "לא יכולתי באמת" לשיר יותר "פזמוני". אני זוכרת את עצמי בגשם ובפקקים, כותבת ומלחינה שיר חדש, ומקליטה סקיצות שלו על הנייד.

השיר הזה לא נכנס לאלבום בסופו של דבר, אבל כמה חודשים אחר-כך הוא התחיל להוציא את אפו בשקט בשקט לעולם, בהופעות קטנות ואינטימיות. הרגשתי שיש לו כח וחשיבות בעולם. ומאז הוא ככה, מתגלה בהופעות ומקבל תגובות משמעותיות.

"לא ממש אהבה" לוקח בערך את אותן תימות של השיר הראשון, ורק משחק איתן קצת אחרת. הוא גם מעביר את חלק מהמשקל מדיון באחריות שלי לסיטואציה (מה יכולתי ולא יכולתי לעשות במצבים האלה), לדימויים שמביאים גוון קצת יותר ציני ומריר לחוויה, ואולי יותר מתייחסים לאחריות הדדית, או יותר נכון – לחוסר אחריות הדדית:

לא ממש אהבה
יותר כמו עקיצה מגרדת בגב
שאת לא מגיעה
וצריכה
שמישהו אחר יגרד במקומך
אבל אף אחד לא יכול

הפזמונים המשתנים מנסים לאסוף את החוויות השונות לאיזה דימוי (גם הוא קצת מתוק, אבל עם קצת סוכר מלמעלה…) שיספר מה בכלזאת היה כאן, אם לא ממש אהבה.

ובכלזאת, משהו על ביסקסואליות בשירים

אין ביסקסואליות (או פאנסקסואליות, למי שרוצה לדייק) בשירים. לא קיימת. כי שיר שיש בו אהבה רומנטית או מינית בדרך כלל יהיה מופנה לאדם אחד. בדרך כלל שירים לא מאגדים כמה אהבות רומנטיות לתוך שיר אחד (וגם הנדירים שכן, כמו "שיר לשלושה אהובים" של חברתי דפנה תדמור, לא בהכרח יביאו מגוון מגדרי בתוך הריבוי הזה).

השיר הביסקסואלי היחיד שאני מכירה הוא השיר של ענבל פרלמוטר, "אם זה נגמר זה חבל". גם שם יש איזו מרירות צינית כזאת, כשענבל עוברת על רשימה של אהובים ואהובות ונפרדת מהם אחד-אחד (או יותר נכון – לא נפרדת מהם. נאחזת). החרוזים החוזרים מוסיפים לשיר איזה הומור ותחושה שלא ברור כמה הוא רציני, אבל המעבר התכוף בין שמות של גברים לשמות של נשים ממחיש באופן ברור את זה שהבחורה ששרה אותו יכולה לאהוב גם וגם.

אז גם אני, כמו ענבל עליה השלום, יכולה לאהוב גם וגם. ואהבתי גם וגם. ואף כי השיר שלי לא נכתב בכוונה להצהיר על כך, זה בונוס נחמד: הנה עוד שיר בעולם שמספר על כלמיני אהבות (טוב, לא ממש אהבות, ובכלזאת – מה שאנחנו קוראים אהבות) שהמגדר בהן הוא לא החלק החשוב.

רוצה לשמוע עוד שירים?

את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.

אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.