חופשת מחלה היא זמן טוב לחזור לפרוייקט ה-40 שלי, אחרי הפסקה ארוכה, ולהעלות שני שירים שחיכו במגירת האולפן זמן רב.

למה הם חיכו? יש את הסיבות הטכניות והרשמיות: הייתי עמוסה… בר מצווה, יומולדת, עבודה עבודה עבודה. ואחד השירים נותר יותר מחודש בלי איזה סולו קטן שבלעדיו לא רציתי להעלות אותו. ואת השני לא רציתי להעלות בלי הראשון…

אבל אולי יש גם סיבה אחרת: אולי קצת קשה לי להעלות את השירים האלה. אולי משהו בדימוי הנשי שהם מציגים, כל אחד בדרכו, כבר לא לגמרי מתיישב לי. כבר שנים שהשירים האלה לא מייצגים אותי, אני כבר לא שרה אותם בהופעות, ואמנם אני עדיין חושבת שהם כתובים ומולחנים טוב, ונותנת אותם כדוגמא בסדנאות שלי – אבל הם כבר לא "אני" כמו שהיו לפני 7 שנים…

ובכל זאת, הנה הם. חלק מפרוייקט האיסוף שלי.

בוא איתי ואראה לך

את "ככה זה" כתבתי מתוך תרגיל בקורס ברימון (גם את השיר השני, האמת, אבל לזה עוד נגיע). קשה לי להיזכר איך היה מנוסח בדיוק התרגיל. היה בו משהו אמורפי קצת. אבל בגדול זה היה משהו כמו שיר-סיפור שיש בו הרבה מילים בבתים, וחוזר שוב ושוב אל פזמון חוזר חזק ומוזיקלי. משהו בסגנון "שיר כאב" של מאיר אריאל, למשל.

הרעיון שלי היה להשתמש בשיר כדי לשתף את העולם בגילוי שלי על המחזוריות הנשית. וכך השיר נפתח, בהזמנה לאיזה גבר-ארכיטיפי-קולקטיבי:

"בוא איתי ואראה לך משהו מוזר
שקורה לי בגוף ובלב
כל חודש קורה לי אותו הדבר
והכל, הכל מתחלף…"

מה שרציתי היה לספר על המערכת ההורמונלית הנשית המורכבת, זאת שגיליתי לעומקה רק קרוב לגיל 30, כשהלכתי ללמוד את "שיטת המודעות לפוריות". הרגשתי כאילו מישהו (מישהי, ליתר דיוק) הסירה ממני כיסוי עיניים שהיה לי כל החיים, ואיפשרה לי לראות את כל השינויים שעוברים עלי במהלך החודש, והם הרבה מעבר ל"עכשיו אני במחזור אז אני עצבנית" או "כואב לי" או "אני לפני מחזור אז אני רגישה" וכו'. פתאום יכולתי לראות גם את התקופה הראשונה של החודש, את הימים הנעשים יותר ויותר מלאי בטחון ושמחת חיים לקראת הביוץ, ואת התחלפות ההורמונים שמתרחשת ממש מיד אחרי הביוץ – כשהפרוגסטרון משתלט על העניינים והופך אותי להרבה יותר פגיעה ורגישה, הרבה לפני הימים של הוסת…

כל אלה, ביחד עם היכולת לזהות איפה אני במחזור בעזרת סימנים פיזיים מובהקים, נראו לי באמת כמו קסם ולא הבנתי איך לא מלמדים את זה בבתי ספר, את כולן. בעצם, את כולם! העובדה שכל זה גם מסונכרן (הרבה פעמים) עם הירח, גם היא העיפה לי את השכל. המחשבה שהגוף שלי הוא לא איזה דבר מנותק שחי בעולם משל עצמו, אלא יש לו קשר ישיר ועקבי עם… הירח בכבודו ובעצמו! מחזורי השינוי שלנו הם באותו אורך. כשהוא מלא אני בוסת, וכשהוא ריק אני בביוץ… או להיפך (יש הטוענות שגם לזה יש משמעות, אבל לא אכנס לזה בפוסט הזה).

בקיצור, רציתי להעביר משהו מכל הקסם הזה בשיר. אבל מה שיצא, בתוך הזרימה של הכתיבה, הוא משהו קליל ופשוט יותר. שמספר על השינויים ועל החלקים השונים של החודש, ובעיקר שם דגש על מצבי הרוח המשתנים, ופונה אל הגבר הארכיטיפי ואומר לו:

"אם גם אתה מבולבל
תשנה ת'גישה –
ככה זה אישה."

בבית השני יש קצת יותר התייחסות לקסם, גם היא קלילה והומוריסטית:

"יש לי גוף שיכול להכיל בתוכו
התחלה של חיים חדשים.
לגדל, לטפח, לשמור, להזין
לי אישית זה נראה די מרשים!

אז כל חודש הכל מתכונן בי לקראת –
מצפה ונכנע, ומוותר.
מתאבל על הילד ששוב לא נולד
ואז שוב מחדש זה חוזר…"

כשהייתי שרה את השיר בהופעות היו הרבה צחוקים בקהל, והזדהות, והפתעה – בכלזאת, המחזור החודשי הוא לא דבר ששרים עליו בכל הזדמנות. נשים רבות באו אחרי ההופעות ואמרו שהן הזדהו עם השיר (ביחד עם "זמן לאהוב" ועוד כמה מהסוג…), אבל אני הרגשתי פחות ופחות בנוח עם ה"ככה זה, אישה" הזה.

אולי זה קשור גם לזה שבאותה תקופה נחשפתי יותר ויותר לשיח של זהויות מגדריות מגוונות, גם דרך המקרה הפרטי של הילד.ה שלי (טרנסג'נדר.ית א-בינארי.ת, היום בגיל 8.5, אז עוד קטנצ'יק/ית) ודרך חברות.ים ומכרות.ים. ופתאום ה"ככה זה, אישה" הנחרץ הזה היה נשמע לי נחרץ מדי, לא מכיר במגוון, לא מכיר בזה שאישה זו זהות מגדרית-חברתית שלא בהכרח תואמת את המין הביולוגי ולכן כל התופעות שאני מתארת כאן הן לא בהכרח "ככה" אצל כל אישה, ולא בהכרח רק אצל מי שמגדירה את עצמה "אישה". (יש גם עוד סיבות לכך שזה לא משותף לכולן, כמובן – למשל נשים לאחר הפסקת הוסת, נשים שעברו כריתת רחם ועוד).

אז נהיה לי פחות ופחות נוח לשיר את השיר הזה, בעיקר בגלל השורה האחרונה. וגם בגלל שלא ממש הצלחתי להעביר בו את הקסם, ואולי במידה מסויימת הנצחתי בו את סטיגמת האישה ההורמונלית והלא יציבה רגשית, שאמנם מבוססת על דבר מאוד אמיתי וביולוגי ועדיין – משמשת לעיתים בשיח בצורה מקטינה ופוגענית כלפי נשים, או לכל הפחות משטיחה ומרדדת. אז יש לי חשש שאולי השיר שלי, אפילו שהוא נותן מקום לא רק לימי הדימום אלא לכל השינויים במשך החודש, וגם ליופי בכל המערכת הזאת – אולי הוא עדיין קצת מצטרף לשיח הישן והמוכר על המחזור.

ועדיין, הוא חמוד ואני מחבבת אותו, ואני מרגישה שעדיין יש לו מה להגיד – קודם כל עלי, ואחר-כך על הרבה נשים* אחרות… אז הרי הוא לפניכןם, בהקלטת אולפן ביתית ומתוקה.

אדישות שאין לה סוף

גם את השיר השני שאני חולקת כאן היום כתבתי בשנה ההיא, של הקורס ברימון. אחד התרגילים הראשונים היה "חריזה אובססיבית" (תרגיל שתלמידיי מכירים היטב – אני נותנת אותו שוב ושוב בסדנאות שלי מאז). התרגיל הדליק אותי מיד, וכבר בדרך חזרה מרימון באותו יום בצהריים התחלתי לאלתר את השיר תוך כדי נהיגה:

"אל תוך השקט
את מתרחקת
דמעה חונקת
ואת שותקת
מתאפקת, מתחמקת, משתתקת מתנתקת
מוזר
איך הוא שוב הפך לזר
כאילו לא היה עבר
כאילו לא שבר דבר
שצריך לתקן
כאילו התרוקן
כן, עכשיו זה הוא המסכן…"

עפתי על האפשרות לחזור על אותו חרוז שוב ושוב ושוב. כמו לסחוט את החרוז עד שנגמר לו המיץ, ורק אז לעבור לחרוז אחר. עד היום אני מאוד אוהבת את הטכניקה הזאת.

לשיר הזה היה קשר לחוויות רגשיות שעברתי מול גברים בעבר, אבל זה לא היה "טרי". כלומר, הוא לא נכתב מתוך כאב פרידה ממשי של אותו הרגע, אבל כן מתוך הכרות עם החוויה הזאת של פרידה שיש בה נתק, ואבל מתמשך, וחוסר יכולת לתקשר ולעבד, ושוב החוויה הזאת, שמופיעה גם בשיר "סתיו בלב", של "איך מקירבה כל-כך גדולה נשאר ענן אבק?…"

אולי גם בשיר הזה יש איזו "את" שקצת קשה לי לעמוד מאחוריה. אישה שבורה וכאובה אחרי שגבר עזב אותה, שכולם אומרים לה "יאללה, זה יעבור" והיא לא יכולה להתחבר למסר הזה. זה מאוד אמיתי, אבל יחד עם זה גם קצת סטריאוטיפי, ועל אף שהייתי שם, חודשים ושנים הייתי שם – עדיין לא תמיד קל לשיר את זה.

ואולי מותר להגיד – כן, גם ככה זה אישה. לפעמים היא הורמונלית. לפעמים שבורת לב. לפעמים זועמת, לפעמים מנותקת. לפעמים מלאת אהבה ושמחה וחיות ולפעמים עצבנית שכדאי להיזהר. גם כל זה אישה. וגם עוד דברים.

רוצה לשמוע עוד שירים?

את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.

אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.