אין בעצם קשר של ממש בין שני השירים האלה, חוץ מזה ששניהם מדברים על משהו שכותבים בתוכו (מחברת / פנקס). אבל ההקשרים שלהם מאוד שונים.

לבכות דרך האצבעות

ילדה עם מחברת הוא שיר שמנהל שיחה עם הנערה / אישה צעירה שהייתי, איפשהוא בין גיל 15 ל-22. הוא נכתב מתוך תרגיל בקורס של רונית שחר, שבו התבקשנו לנהל דיאלוג בין מי שהיינו פעם לבין מי שאנחנו עכשיו. זה התחיל מכתיבה אסוציאטיבית בזמן הקורס, שממנה לקחתי משפטים שאהבתי והתחלתי לשחק איתם בתוך השיר. מכיוון שזה קרה בתוך קורס שבו כל שבוע יש שיעורי בית – השיר נכתב תוך שבוע. משפטים נאספו, הולחנו, ויצא שיר.

אני אוהבת את המבנה של השיר הזה, שיש בו הרבה בתים ללא פזמון חוזר, אבל יש חזרתיות אחרת – גם במשפט המפתח (ילדה עם מחברת) וגם בבתים המקבילים שחוזרים על עצמם עם אותו לחן, ויש להם תבנית שונה עם שינויים קלים. לדוגמא:

היא יודעת לבכות דרך האצבעות
היא פורטת מילים, השורות מתמלאות
בדמעות, מחשבות, פירורי אהבות
אימוני חריזה עצבנית

מקביל ל:

היא יודעת לצחוק דרך האצבעות
מציירת שירים, השורות מתמלאות
בדמעות, מחשבות, פירורי אהבות
אימוני חריזה עקשנית

וגם הבית הזה:

לא לישון, היא אומרת, זה דווקא נחמד
לפעמים, יש מין היי, עיגולי שוקולד
סביב העין, קוקטיילים של קולה ויין
ליפול ולקום בו-זמנית

מקביל לזה:

לא לנשום, היא אומרת, לפעמים זה נחמד
קצת מחסור בחמצן עוד לא הרג אף אחד
בינתיים, נחזור שוב לנשום עוד שבועיים
לחיות ולמות בו-זמנית

(מילות השיר המלאות נמצאות כאן)

אני אוהבת עבודה עם תבניות שחוזרות על עצמן, תבניות שיש בהן חלקים מוצקים שלא משתנים וחלקים "נוזליים" שמתחלפים מפעם לפעם שהתבנית מופיעה.

השיר הזה מציג תמונה די רחבה ונאמנה (אם כי חלקית, כמובן) של הנערה שהייתי. יחד עם זאת הוא מאוד לא אובייקטיבי. הוא מדבר על הילדה ואליה בחיבה, בביקורת, בהערצה, בלגלוג, בחמלה – הכל ביחד.

בשני הבתים האחרונים השיר מפסיק לתאר את הילדה ופונה אליה ישירות, כמעין הדרכה שנותנת אני-של-עכשיו לאני-של-אז. הדרכה שיש בה גם ביקורת וציווי, אבל גם אהבה ומשאלה לטוב:

ילדה עם מחברת, קחי קצת אוויר
תפתחי את הפה ותתחילי לשיר
את היופי הזה שהמוח מסתיר
החידה שעוד לא פתרת

ילדה עם מחברת, מתי תפסיקי לרוץ
להיות מישהי אחרת, ממש לא נחוץ
החיים הם לא סרט, כבר אין לך תרוץ
תעצרי ופשוט – היי את

וכשחושבים על זה, הזמן היחיד שבו המשאלה הזאת יכולה להתגשם הוא עכשיו. כלומר זמן כתיבת השיר ואילך. את העבר הרי אי אפשר באמת לשנות. ואולי, מצד שני, זו איזו משאלה של אני-של-עכשיו (הדוברת בשיר) שאם אפשר היה לחזור אל הנערה הזאת ולהגיד לה את הדברים האלה, אולי היא היתה נרגעת קצת…

אצלי בפנקס

כבר סיפרתי כאן לא מעט על השנה ההיא, לפני שבע שנים, שבה למדתי שני קורסים ברימון. היתה לי ילדה בת שנה, ילד בן חמש וחצי ועבודה חלקית בבית ספר ובבית, ובתוך כל זה הייתי נוסעת ללימודים ברמת השרון פעם בשבוע. בקורס של יהודה עדר הייתי שומעת שירים של סטודנטים בני 20 (בממוצע), חלקם מעולים וחלקם די סתם, ומקבלת שיעורי בית. תוך שבוע הייתי צריכה, תוך כדי הכל, לכתוב ולהלחין שיר. רוב הזמן אהבתי את זה ממש.

את התרגיל הזה אהבתי במיוחד: יהודה נתן לנו מקצב שעליו צריך לשבת הבית, מקצב שעליו צריך לשבת הפזמון, ועוד הנחיות סביב זה (מתי להשאיר זמן לאלתור / ריף כלשהוא בין השורות). המקצב היה הנתון, ומשם אפשר היה לקחת את השיר לכל מקום שרצינו – מבחינת מילים ומנגינה.

הסתובבתי עם המקצב הזה, זמזמתי אותו ולא הצלחתי למצוא שום דבר לכתוב לתוכו.

ואז, ביום שישי אחד אחה"צ, עמית יצא עם הילדים לאנשהוא ואני כעסתי עליו (כמובן שאני כבר לא זוכרת על מה…). אני נשארתי בבית, בטח בישלתי או שטפתי כלים או גם וגם, והכעס על עמית, ביחד עם הלו"ז הדוחק לכתוב כבר את השיר, הוציא ממני פתאום את הבית הראשון:

כל מה שאמרת, כל מה שעשית
כל מה שחשבת, כל מה שרצית
כל העלבונות, האכזבות, הכעסים
שמורים בפנקסי החשבונות העמוסים

משם זה התחיל לזרום בקלילות, ותוך זמן קצר היה לי שיר מגניב על ריבים בזוגיות. שרתי אותו הרבה מאוד בהופעות סלון בחודשים ובשנים שבאו אחר-כך, והוא תמיד היה מעורר בקהל צחוק והנהוני הזדהות.

בהופעות עם אורי אלוני הוא היה מלווה אותו בפסנתר ובשלב מסויים הייתי יושבת לידו ומאלתרת איתו את הסולו, והיינו מתפרעים ביחד ו"רבים" באילתור. זה היה כיף ומצחיק. כאן, בהקלטה שעשיתי לבד, זה קצת חסר…

(מילות השיר המלאות כאן).

רוצה לשמוע עוד שירים?

את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.

אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.