השיר שנמלט

הכותרת של הפוסט הזה היתה אמורה להיות "לקראת בחירות: שיר פוליטי ושיר אסקפיסטי". ככה חשבתי לקרוא לפוסט הזה, כי התכוונתי לכלול בו שיר שכתבתי פעם מזמן, ודי גנזתי, שנקרא "בתוך הבועה".

"בתוך הבועה" מדבר על מצב התודעה הזה של "עזבו אותי מפוליטיקה"… תנו לי לחיות בתוך הבועה שלי, ואל תספרו לי על מה שקורה בחוץ. זה קשה מדי, וממילא הפגנות ומחאות לא עוזרות לשנות כלום. שילוב של הכחשה עם ייאוש מתקדם.

הלחן היה מהיר ושמח ומתקתק (הוא נולד מתוך תרגיל ברימון של לכתוב שיר לאקורדים נתונים), ובמשך כמה זמן שרתי אותו בהנאה בהופעות, אפילו בסוף, בתור הדרן.

ואז הפסקתי. הרגשתי שלא בא לי להביא את הקול המיואש הזה בהופעה, למרות שהוא בהחלט חלק ממני ומצב התודעה הזה לגמרי לא זר לי. הרגשתי שלא בא לי להפיץ את זה בעולם, לחזק את הצד האסקפיסטי הזה.

אבל עכשיו, במסגרת פרוייקט התיעוד שלי, דווקא רציתי! אז ישבתי אתמול באולפן, ונזכרתי באקורדים ו… לא זכרתי את המילים. זכרתי בית שני, ופזמון, וסי-פארט, אבל ממש לא זכרתי את הבית הראשון! בית שלם פשוט נמחק לי מהזכרון!

מי שמכיר.ה אותי יודע.ת שזה לא מצב רגיל. יש לי זכרון פנומנלי לשירים. אני זוכרת בעל פה כמעט את כל השירים שלי, וגם הרבה מהשירים של התלמידות והתלמידים שלי אני זוכרת לא רע… אבל את הבית הראשון של "מחוץ לבועה" פשוט שכחתי.

טוב, אז חיפשתי אותו. לא הייתי בבית אלא באולפן, אבל הייתי מול המייל שלי, והייתי בטוחה ששלחתי את המילים האלו למישהו פעם. כי זה מה שהייתי עושה בתקופה של הקורס ברימון (עוד לא היה לי ווטסאפ) – משתפת במייל עם חברות/ים ומשפחה את מילות השירים שכתבתי.

ניסיתי לחפש אותו בעזרת מילות חיפוש שונות… אבל לא. שום זכר. השיר האסקפיסטי פשוט נמלט על נפשו.

מעניין, לא?

נגזר עלי, אם כך, לפרסם לקראת הבחירות שני שירים פוליטיים. זה לא קל לפרסם אותם. בכלל, לא קל לקראת הבחירות המי-יודע-כמה האלה. הייאוש באמת מהול בכל, וביחד איתו תחושה שחייבים לעשות משהו, שצריך להשפיע, שקשה לי עם מי שלא מצביע, שאני מפחדת ממה שיהיה פה בשנים הבאות… שאני יותר ויותר במיעוט במקום הזה, משנה לשנה. מבחירות לבחירות.

וגם לא קל לפרסם את שני השירים האלה, כי שניהם יכולים להתפרש בטעות כשירי שנאה כלפי ציבורים שלמים. וזה לא מה שהם. הם שירים שמביעים ביקורת, ואני מקווה שהם יובנו בהקשר הנכון. ואם לא – נו טוב. ככה זה כשנוגעים בפוליטיקה.

על הגבעה

בקורס שעשיתי ברימון לפני שבע שנים (בתקופה האחרונה עולים פה הרבה שירים שנכתבו בו, זה היה קורס מאוד פורה), קיבלנו תרגיל שקצת מורכב לתאר אותו. אבל בגדול – לכתוב שיר שהוא לא מתוך ה"אני" שאנחנו, אלא מתוך דמות אחרת ומנקודת מבט סרקסטית, מרוחקת. בתור השראה שמענו חלקים מהאלבום של רנדי ניומן Little Criminals שיש בו הרבה שירים כאלה (אחד הידועים שבהם הוא Short People, שבו הדובר מדבר, בלחן שמח וקליט, על זה שאין לאנשים נמוכים זכות לחיות).

קיבלנו את המשימה וחיפשתי דמות כזאת, שאני יכולה לכתוב עליה מנקודת מבט צינית. מה שעלה לי היה לכתוב שיר של נער גבעות.

פתחתי את האינטרנט וקראתי קצת על נערי הגבעות, ושמתי לב בעיקר לכתבות שבהן צוטטו אנשים שמגוננים עליהם. אומרים שהם נוער זהב, שפועלים מתוך אהבה גדולה לארץ הזאת. יכולתי לראות איך זה באמת אולי נראה ככה מ"הצד השני" – שלהקים מאחז לא חוקי על איזו גבעה בשטחים הכבושים זו פעולה של אהבה עצומה למולדת.

מתוך זה כתבתי את השיר. שרתי אותו בהופעות במשך תקופה די ארוכה (ביחד עם ההסבר הזה, או חלקו) ובדרך כלל התגובות היו נלהבות. לעיתים היו גם תגובות נעלבות, כמו בשיעור שבו הצגנו את תוצאות התרגיל ואחת הסטודנטיות אמרה בשקט – "אני מתנחלת".

בהקלטה (שעשיתי אתמול) השתמשתי בחלילית האירית כדי להוסיף אווירת גבעות ירוקות ושלוות… חוץ מזה, היה רגע שבטעות נגעתי במיקרופון וזה יצר רעש בתוך ההקלטה שהתלהבתי ממנו והחלטתי להכניס לשיר (זה הרעש ששומעים בהתחלה). לא יודעת למה, אבל זה הרגיש לי שייך.

חשוב לי לכתוב שזה לא שיש לי סטיגמה על כל המתנחלים באשר הם, כבני אדם. אני אמנם מתנגדת לכיבוש ואישית לא הייתי הולכת לגור בהתנחלות ובטח לא במאחז על גבעה. אבל הבעיה שלי היא לא עם "המתנחלים", אלא עם אלה שפועלים באלימות כלפי הפלסטינים. השיר בעיקר מנסה להדגיש את הפער בין האלימות הזאת ובין הרומנטיקה של המרחבים הפתוחים, החקלאות ואהבה הארץ.

החלק שאני הכי אוהבת בשיר הוא:

אומרים שאנחנו אלימים, קיצוניים, מרימים ידיים
אני לא אלים, ואם כן – זה לשם שמיים
אש בוערת בלבי, בעיני, בידיי העובדות
אש של אהבה ומסירות לעם ולארץ הזאת
ובלילה כשריח עשן עולה מעצי הזית
אני אומר לאלוקים תודה – שהוא שומר לי על הבית

לפני שבוע בערך, כשהתפרסמו העדויות על הלינץ' שביצעו נערי גבעות באישה בת 70 שבאה לעזור במסיק בשטחים, השיר הזה עלה בזכרוני והחלטתי שאני רוצה לפרסם אותו. החלטתי וחששתי, כמובן. אז הנה הוא.

אין מצב

את "אין מצב" לא כתבתי בהשראת תרגיל בקורס, לשם שינוי. למעשה אני לא זוכרת מה היה הרגע שבהשפעתו הוא נכתב, אבל זה וודאי היה קשור, בין השאר, לדיאלוג שלי עם חבר טוב ואהוב שחזר בתשובה ועבר לגור בהתנחלות.

גם בשיר הזה אין "שנאת דתיים" (או שנאת דת) כללית. אני מכבדת אנשים שמאמינים ופועלים מתוך אמונה.

השיר בעיקר מעלה שאלות על המקומות שבהם הדת כביכול מצווה הפרדה, גזענות, לאומנות, סקסיזם, אפליה ואלימות לסוגיה.

"לא, אין מצב שזה האלוהים שלך", השורה שפותחת את כל הבתים, לא באה ממקום של ביטול האמונה, אלא באמת מתוך תמיהה, איך יכול להיות שאנשים בוחרים לעצמם בתור אמונה, בתור אל, משהו שמחייב אותם להיות שליליים כל-כך כלפי אחרות/ים, ולפעמים כלפי עצמם.

השיר מביא אוסף דוגמאות לגבי מה האלוהים הזה כביכול מבקש, או גורם.

ברור שהטענות הן לא כלפי האלוהים הזה (אם הוא קיים…) אלא כלפי מי שבוחרים להאמין בו, כלומר לייחס לאלוהים כאלה "מצוות".

עם השיר הזה כמעט לא הופעתי. אבל שרתי אותו פעם בהופעת יום הולדת מול חברים, לפני כארבע שנים, והיתה התלהבות מאוד גדולה. הרגשתי שהרבה אנשים התחברו אליו. בנוסף פרסמתי את הטקסט בפייסבוק פעם וזכיתי להרבה תגובות אוהדות (וגם קצת נעלבות).

את בטוחה שזה הוא?

היה לשיר הזה "סי-פארט" (חלק ג') הומוריסטי יותר שהלך ככה:

את בטוחה שזה הוא?
אולי זו טעות בזיהוי?
אולי זה סתם סיפור כיסוי?
הוא התקשר מחסוי?

אחד האנשים שהגיבו בזמנו לשיר הזה אמר לי שהוא היה מוותר על החלק הזה. שהוא הופך את השיר לפחות רציני ופחות נוקב. אבל אני דווקא אהבתי אותו והשארתי. ודווקא אתמול, כשישבתי להקליט אותו באולפן – החלטתי לשמוט אותו. להשאיר את השיר כמו שהוא, בועט ושואל ונחרץ. לא מנסה להצחיק.

שיהיה לנו בהצלחה

אז מה מאחלים לקראת מערכת בחירות כל-כך קשה, כל-כך משתיקה ומייאשת-מראש? שיהיה לנו בהצלחה בלשמור על הדברים הטובים במקום הזה, איכשהוא, בתוך כל ההשתלטות של כוחות קיצוניים ואלימים. ושנמצא את הדרך להביא טוב לסביבה שלנו, יום יום, גם בלי קשר לפוליטיקה.

רוצה לשמוע עוד שירים?

את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.

אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.