שנת לימודים חדשה התחילה ואני קצת זנחתי את הפרוייקט של "40 שירים" לטובת מה שנקרא "החיים עצמם": חזרה לעבודה, ביחד עם חיי בית ומשפחה.
גם הקיץ היה שפוי למדיי. לפעמים ממש עצרתי ואמרתי תודה על השפיות. אני בסך הכל אדם די יציב נפשית, אבל יש תקופות שהאדמה רועדת מתחת לרגליי, מכל מיני סיבות. ויש תקופות שמבפנים אני מרגישה פחות שקטה, יותר מתוחה ומעורערת. ויש משהו מרגיע ושקט בשגרה – ללכת לעבוד, לחזור הביתה, להכין ארוחת ערב, להרדים את הילדים ולמלא את המדיח ואז לראות עם עמית סדרה בנטפליקס… ובעיקר בשגרה הנפשית-רגשית.
אבל יש בי גם תשוקה ליציאה מהשגרה. היו רגעים ב"חופש הגדול" הזה שתהיתי איפה החופש הזה שכולם מדברים עליו, לעזאזל, ולמה גם עכשיו, אחרי שהכרזתי שאני בחופש מהעבודה, אני עדיין מרגישה שאני בעבודות שירות עבור שני ילדים ואיש… ואיפה אני בתוך כל זה? מתי בעצם מגיע החופש שלי?
לפעמים אני מרגישה מבורכת על השגרה ועל השפיות, על הנשימה הנינוחה והאיטית שהן מאפשרות, ולפעמים אני מתגעגעת להרגיש בחיים. ומה לעשות, זה נדוש אבל זה ככה: לב שפועם מהר מרגיש יותר חי מלב שפועם בנחת. וגם כאב הוא הוכחה חד משמעית לקיומם של חיים…
שני השירים החדשים שבחרתי להעלות לפרוייקט, הפעם ביחד, מתייחסים שניהם (בדרכים שונות) למתח הזה בין חיים רגועים ונינוחים, ושגרתיים, לבין הרצון לשבור את השגרה, לחיות חיים צבעוניים, עשירים, חיי יצירה.
להתרווח
את השיר הזה כתבתי בערך בעשר דקות, במסגרת שיעור זום שהעברתי בקורס השנתי שלי. הנושא היה שירים ארספואטיים (כלומר, שירים בנושא כתיבה או יצירה) והמשימה שנתתי לתלמידות שלי (ולעצמי) היתה לכתוב שיחה או דיאלוג עם השירים שלנו. מה יש לי להגיד ליצירה שלי? לשירים שלי? ומה יש להם להגיד לי?
בבת אחת, כמו שקורה לי הרבה בתרגילים כאלה, זרם ממני מונולוג שהוא בעצם מה שהשירים שלי אומרים לי. וככה, אסוציאטיבי ופרוע כמו שהוא יצא, לקחתי אותו והלחנתי:
תני לנו להתרווח
עד לקצות הוייתך
להימרח כמו צבע גואש
על קירות ביתך
תני לנו לפעפע
לחלחל, להישפך
מסירייך
לבעבע
להפתיע
להפריע לך בשנת הצהריים
תני לנו לקחת אותך
לשייט בנהר של צלילים
לרשרש לך עם הרוח
מנגינות של ערב
לענוד לצווארך
מחרוזת אבנים יקרות
ללטף לך את העורף
ללחוש מילים זרות
ומוכרות
שיפריחו לך בבטן
משפחה של פרפרים
תני לנו לגור איתך
בני חדר לשירים.
אני אוהבת כשהצורה משרתת את התוכן, ולכן אוהבת שהשיר הזה מולחן באופן חופשי כמו שהוא כתוב. בלי מחוייבות למבנה, בקו שהולך לכיוון אחד ומסתיים בפואנטה, בלי לחזור לפזמון. השיר הוא שרבוט ראשון במחברת סקיצה (כמו הבקשה של השירים "להימרח כמו צבע גואש על קירות ביתך", והלחן שלו גם הוא כמו סקיצה ראשונה (למרות שעל הלחן עבדתי טיפה יותר מאשר על המילים). כמו לקחת את הסקיצה הראשונה, ולמסגר.
אני גם אוהבת את זה שהשירים מבקשים ממני בהתחלה להתמסר להתנהלות הבלתי צפויה שלהם (לתת להם להימרח על הקירות, להישפך מהסירים, ועוד להפריע לי בשנת הצהריים! חצופים), אחרכך לתת להם לעשות לי נעים (כל הבית השני נשמע כמו פלירטוט אחד ארוך, איזה חמודים!) ולבסוף – לבנות להם חדר. כשחושבים על זה יש במהלך הזה באמת משהו שמזכיר התאהבות ובניית קשר – השירים מבקשים ממני לתת להם לערער אותי, אחרכך לתת להם לענג ולשמח אותי, ולבסוף לתת להם מקום קבוע ויציב בחיי. זה אולי השילוב בין ההתרגשות והשגרה. לתת להתרגשות ולחיוּת מקום בתוך חיי היומיום. וזה הרי כל הקטע ביצירה, לא? וגם באהבה.
געגוע
השיר השני דווקא לא נבע מתוך תרגיל בקורס, אלא מתוך החיים.
היתה תקופה שהייתי עסוקה בשאלה הזאת: למה כשטוב ורגוע לי אני עסוקה במה שחסר. איך זה שכשאני מחובקת עם האיש שלי אני יכולה פתאום, בתוך הנעים והטוב, להתגעגע לאהוב/ה לשעבר… האם תמיד צריך להיות מישהו/י בתפקיד הזה של החסר/ה? תמיד צריך להתגעגע למישהו, למשהו? אי אפשר שיהיה פשוט טוב וזהו?
השאלה הזו באה עם הרבה הסתעפויות, והעליתי אותן על הכתב. בפתק שבו מצאתי את מילות השיר הזה, אצלי בטלפון הנייד, יש עוד מילים, שלא נכנסו לשיר בסוף. מעניין לקרוא קודם את מה שנפל על רצפת חדר העריכה:
תמיד יש את מה שחסר
(לא חסר במי להיזכר)
תמיד יש במי להיזכר
איך אפשר לייצר את זה לבד, מתוכי
לא לתלות את קיומו בדמות אחר
הי נרקיסוס, תזיז את המבט מהבריכה
אהבה עצמית היא לא הבעיה שלך
תמיד יש מה שחסר
האחרת הנעדרת האחר
(ההוא שהלך, ההוא ששכח, ההוא שברח)
תמיד יש
במי להיזכר
(תמיד אפשר להיזכר
במי שלא איתך)
מתכרבלת בחיים שלי איתך
בחצי הגוף הנגוע שמחה
ובחצי הגוף הלא נגוע
געגוע
גם כשהכי רגוע מדגדג לי החסר
השכוח הלקוח האחד שלא יחזור
תמיד יש
את מי לזכור
ולא לשכוח
רק שלא יהיה שקט מדי
רק שלא יהיה פשוט מדי לשמוח
(המשחק ההוא היה כל-כך רע
שלפעמים אני רוצה שוב לשוב להשתתף בו)
ואלה המילים שנשארו בשיר:
הכאב הזה היה כל-כך חי
שעד היום אני רוצה לחזור לכאוב אותו
הסיפור שהציף את ימיי
לפעמים הוא עוד קורא לי שוב לכתוב אותו
והדמעות שם זרמו כמו נהר
שלפעמים אני רוצה שוב להסחף בו
הצער היה כל-כך קר
שלפעמים אני רוצה לשוב להתעטף בו
אני מכורבלת
בשמיכה שלי איתך
בחצי הגוף הנגוע
נינוחה
ובחצי הגוף הלא נגוע
געגוע
והתהום היתה כל-כך עמוקה
שעד היום אני נמשכת לשבת על שפתיה
הדרך אל עצמי היתה כה ארוכה
שלפעמים אני רוצה לשוב להשתרך בעקבותיה
התקופה ההיא היתה כלכך סוערת
אני זוכרת
שנאתי כל רגע
חוץ מכמה רגעים שאהבתי מאוד…
ניצוץ משתוקק
מתפרץ, משחק
ניצוץ קטן
וכולו
שלי הוא*
אני מכורבלת
בחיים שלי איתך
בחצי הגוף הרגוע
שמחה
ובחצי הגוף הלא נגוע
געגוע
(*זיהיתם את הרפרנס לביאליק? אני מקווה שכן).
רומן עם הפסנתר
כמו שאפשר לשמוע, שני השירים האלה הולחנו בתקופה (לפני כמעט שנה) שבה הייתי ברומן עם הפסנתר. נהניתי כלכך לאלתר מעברים ופתיחות וסיומים וקישוטים בין המילים… הפסנתר והגיטרה הם שני חברים קרובים מאוד שלי, אבל יש תקופות שאני יותר קרובה לאחד מהם. בתקופת ההלחנה של שני החבר'ה האלה הייתי חברה קרובה יותר של הפסנתר, ואפשר לשמוע את זה בלחן וגם בביצוע כמובן.
רוצה לשמוע עוד שירים?
את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.
אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.