על קו המשווה

לגדל ילדים זה קטע. זה לראות אדם יום-יום בשנים שבהן הוא מתפתח בקצב הכי מהיר, מכל הבחינות האפשריות. להיות עדה לשינויים המהירים בתפיסה, בחשיבה, בביטוי, וכמובן – הכי ברור – בגוף.

כל השינויים דרמטיים, אבל יש משהו בויזואליות של שינויי הגוף שמעורר בי שוב ושוב השתאות. הבגדים והנעליים שמתחלפים כל הזמן כדי להתאים, המיטות שצריכות לגדול ולהתארך, הגוף הממלא יותר ויותר את אורך המזרון בשנתם.

לפעמים כשאני מחבקת את אור בן ה-12 וחצי, שהוא כבר ממש בגודל שלי, אני אומרת לו בקול מצחיק ומוגזם: "איזה תינוק קטן-קטן… איזה גור חמוד…". זו כמובן בדיחה, אבל גם הדרך שלי לנסות לגשר על הפער בין התינוק שיצא לי מהבטן פעם, לבין האדם בגודל-מלא (טוב, לא ממש גודל מלא, אבל הגודל שלי 😉 ) שנמצא מולי עכשיו.

וזה עוד לפני שהתחלפנו.

אז אנחנו עכשיו על קו המשווה, ברגע הזה שבו אנחנו באותו גובה (במידת הנעליים הוא כבר עבר אותי), וזהו – מכאן ואילך הוא תמיד יהיה יותר גבוה ממני. על זה (גם על זה) נכתב השיר.

לכתוב בתוך מגבלה

אני מאמינה גדולה בתבניות מגבילות כדרך ליצירת שירים טובים. בקורסים שלי אני הרבה פעמים נותנת את תרגיל "הקישוא הממולא" – לקחת שיר קיים, מילים ומנגינה, ולהחליף לו את המילים לגמרי אבל להישאר נאמנים למנגינה. אחר-כך אפשר להלחין את המילים מחדש, בלחן אחר לגמרי.

עם כל הכבוד לחופש היצירה והביטוי, לפעמים דווקא בתוך מגבלה "חיצונית" (מנגינה נתונה, מקצב נתון, חריזה ועוד מחוייבויות שכאלה) יוצאות מאיתנו המילים באופן שלא תכננו.

אז את השיר הזה כתבתי בתוך תרגיל בסדנת כתיבה, שבו היינו צריכים לכתוב שיר שלם בתוך תבנית משקל מאוד ברורה: בתים של ארבע שורות, שבנוי על מבנה של "אנאפסטים". בשורה הראשונה 4 רגלי אנאפסט, בשניה 3, בשלישית 4, וברביעית שוב 3.

מה זה אנאפסט? "רגל" משקלית בשירה, שמורכבת משתי הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת. מעניין אתכם להבין את זה? אפשר לקרוא כאן . כך או כך, אם תקראו את מילות הבית הראשון תוכלו להרגיש את המשקל הפנימי שלהם גם בלי לפרק ולנתח את זה בצורה מדוקדקת. זה פשוט מורגש:

לילדי הבכור העומד מחובק
עם אמו, במצחיים צמודים
ומודד איך בינו ובינה נותרו רק
מילימטרים כנועים בודדים

נכון שזה מזכיר ספרי ילדים של פעם? ושירים של אלתרמן ולאה גולדברג? אז זהו, זה זה. משקל שבנוי על יחידות משקל קבועות וברורות, במקרה הזה אנאפסטים.

על מה השיר?

מכיוון שההנחיה היתה פשוט לכתוב באנאפסטים (ובבתים של ארבע שורות, ובחריזה קבועה), ולא היתה שום הנחיה לגבי התוכן והנושא של השיר – יכולתי לבחור כל נושא בעולם. אז הנושא של תחילת גיל ההתבגרות של אור פשוט עלה בראשי, והתחלתי לשחק איתו. הנושא הזה העלה בי הרבה מחשבות ורעיונות. הרעיון הראשון הוא דווקא זה שבסוף מופיע רק באמצע השיר: התחושה שהילד שלי כמו עומד על סף שינוי מאוד גדול, וכל מה שזה מעורר בי – חששות, תקוות, גאוות, דאגה…

כתבתי: "לילדי הבכור העומד על הסף" — וקצת נתקעתי. על הסף של מה? איפה הוא עומד? מה קורה לו? ממה אני מפחדת? מה אני רוצה לאחל לו?

את כל המחשבות האלה הכנסתי בערבובייה (אבל בתוך בתים מרובעים עם אנאפסטים כנדרש) לתוך הפתק שפתחתי בשביל זה בטלפון. הבתים נאספו, וידעתי שזה עוד לא הסדר שלהם. באיזשהוא שלב הגיע הבית המצוטט כאן למעלה, שמתאר את החיבוק המודד-גובה שלנו, וכמו לוחץ על כפתור הPause ברגע הזה שלפני ההתחלפות.

באיזשהוא שלב היו לי 10 בתים (!) והם היו מסודרים בגושים של חמישה, והייתי רק צריכה לבחור מה קודם ומה אחר-כך: האם להתחיל בתמונת הילד העומד על הסף (או בפתחו של שביל, או בלב צומת סואן ורוגש) או בתמונת הילד ואמו העומדים מחובקים ומודדים גובה? בחרתי להתחיל ברגע האינטימי הזה וממנו להמשיך אל הגדול, אל תמונת הצומת, וממנה אל התקוות והאיחולים.

להלחין שיר שבנוי במשקל מסודר

המשקל השירי של אנאפסטים בנוי על שלישיות, כמו משקל שלושה רבעים (או שש שמיניות) במוזיקה, ולכן ההלחנה הכי מתבקשת לשירים כאלה היא ללכת עם המשקל הזה גם בהלחנה. כלומר לתת לשלישיות שמובילות את המוזיקה הפנימית של השיר להוביל גם את הלחן.

אבל דווקא להלחין שיר כזה בארבעה רבעים הופך אותו, לפעמים, למעניין יותר: אפשר לשמוע את המשולשים במילים בתוך הלחן המרובע. וזה מה שבחרתי לעשות עם השיר הזה.

נתתי לעצמי גם חופש לשבור את השורות בלחן באופן שונה מאשר במילים. כלומר, במקומות שבהם אני "עוברת שורה" בשיר הכתוב, אני לפעמים ממשיכה את המשפט המוזיקלי, והפאוזה או סוף המשפט המוזיקלי יגיעו דווקא באמצע השורה הבאה. הלחן, במקרה הזה, דווקא יותר נאמן לתוכן מאשר לצורה. לדוגמא בבית הזה:

בקרוב יתהפכו הכוחות, תינשא
מעלי, ואני הקטנה
בעזרת זכרון ודמיון אנסה
להחזיק בתוכי אמונה

השיר הכתוב חותך את השורות באמצע משפטים, אבל דווקא הלחן נאמן למקור. בלחן זה נשמע ככה:

בקרוב יתהפכו הכוחות, תינשא מעלי
ואני הקטנה, בעזרת זכרון ודמיון אנסה
להחזיק בתוכי אמונה

ה"טריק" הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בלחן, ולפעמים אפילו מטשטש את החריזה הסדורה, כי כשהמשפט המוזיקלי לא מסתיים בחרוז, נדמה כאילו החרוז לא שם. מסקרן אותי איך זה נשמע לכם, אם באמת החריזה הולכת לאיבוד שם ואם זה מפריע באיזשהוא אופן.

אני מודה שהלחנת השיר הזה לא היתה לי פשוטה. הלחן שהתקבל הרגיש לי בהתחלה נדוש וממוחזר, הבתים המרובים וההבדלים היחסית קטנים בין חלק א' וחלק ב' קצת הקשו עלי להלחין באופן שירגיש לי מקורי. אחד הפתרונות שלי לתחושות האלה היה להוסיף קטע מעבר שחוזר על עצמו 4 פעמים בשיר (בפעם האחרונה בווריאציה שונה) ומהווה סוג של "פזמון חוזר" לשיר שאין בו שום פזמון אבל יש בו הרבה חזרתיות מקצבית ומוזיקלית.

הקלטתי את השיר בחטף, רגע לפני השיעור, כהרגלי. אור המתוק, שבאותו יום הרגיש קצת לא טוב ונשאר הביתה, בחר את האפקט של הגיטרה בקטע המעבר, וכך יצא שגם הוא השתתף קצת ביצירה. יצא שיר שאני מאוד מאוד אוהבת, ולא פחות חשוב – שאור מאוד אוהב. את התמונה שמופיעה בסרטון צילמנו במיוחד בשבילו.

רוצים עוד שירים?

הפלייליסט המתמלא של "40 שירים" נמצא כאן . אפשר גם להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה שבה אני שולחת כל שיר חדש שמתפרסם.