*מה? איך כבר שיר 5? רק התחלת.

אה, זה בגלל שארבעה שירים בפרוייקט בעצם כבר מתועדים כאן בבלוג ויש להם כבר הקלטה וסרטון ביוטיוב ואת הסיפור שמאחוריהם. אז אני מתחילה את הספירה של #ארבעים_שירים ישר ממספר 5.

אם בא לכם לשמוע את השירים הקודמים, כנסו לפלייליסט. אם בא לכם לקרוא עליהם, הם כאן בבלוג בפוסטים הקודמים.

אה, אבל למה ארבעים שירים?

לכבוד יום הולדת ארבעים המתקרב בצעדי ענק, החלטתי לאסוף ארבעים שירים שלא יצאו באלבומים שלי (בינתיים) ולהעלות אותם לרשת בגירסאות ביתיות, אחד אחד. זה יקרה בחודשים הקרובים, וילווה בפוסטים בבלוג שמספרים קצת (או הרבה) על כל שיר. יהיה כיף! רוצים להתעדכן? הצטרפו לקבוצה השקטה, ותקבלו עדכון על כל שיר חדש שעולה.

עכשיו אפשר להתחיל 🙂

יערה 5

יערה 5 (כפר ורדים) היא כתובת הבית שבו גרתי מגיל 10 עד גיל 24. יחסית ליישוב הזה, שנחשב אז (בתחילת שנות ה-90, כשעברנו אליו) ליישוב של עשירים סנובים עם וילות מפוארות, הבית שלנו היה צנוע. בית קרקע אמנם, אבל לא גדול במיוחד, ובלי שום עיצובים או גינונים מיוחדים. אבל כן, היה לנו את המגרש שלנו, והיתה לנו חצר-מרפסת מופלאה שפנתה לואדי שהיה פרוש מתחתינו, ושאליו היינו יורדים ברגל ועושים מדורות או מטיילים בחורשות האורנים והארזים היפות.

אחרי כמה שנים הבית הזה התרחב, בכל המובנים: נולדה לנו עוד אחות והפכנו למשפחה עם ארבעה ילדים, נבנתה קומה שניה שחצי ממנה שימש כמשרד לעסק המשפחתי שהתחלף כמה פעמים בשנים שבאו לאחר מכן וחצי ממנה הפך להיות הממלכה שלי ושל אח שלי בנעורינו, והצטרפו אלינו עוד שתי נערות שלא היו אחיות ביולוגיות שלנו אבל ממש עברו לגור איתנו לתקופה. אחת מהן הפכה ממש לחלק מהמשפחה, עד היום.

בנוסף לאימוצים האלה, המתמשכים, היו גם המוני אימוצים-זמניים. בשיא התקופה, הבית שלנו הפך להיות מקום שאי אפשר לדעת כמה א.נשים ישבו בו סביב שולחן האוכל בצהריים, כשהיינו חוזרים מבית הספר עם חברות וחברים, וגם לא תמיד היה ידוע מי ישאר עד הערב ואולי כבר עד הבוקר או לכמה ימים.

ביני ובין האחים שלי יש הפרשים לא קטנים של גילאים, ובכלזאת היתה תקופה שבה היינו, בעצם, חבורה די גדולה של בני נוער ואנשים צעירים שגרים שם מתוקף היותם חלק מהמשפחה, ועוד חבורה לא קטנה של אורחים קבועים יותר או פחות, שלא גרים בבית באופן רשמי אבל בהחלט מרגישים בו בבית.

שני המבוגרים החמודים שניהלו את כל הקומונה הזאת (ההורים שלי) היו על פי רוב די מבסוטים מהסיטואציה. אני חושבת שהם התמלאו תחושת משמעות וערך מהעובדה שהבית שלהם הוא מקום בטוח ונעים, זמני או קבוע, לעוד ילדים מלבד אלה שלהם. אין לי ספק שזה קרה הרבה בזכותם. בתקופות מסויימות זה היה קורה גם עם מבוגרים, חברים שלהם.

ככל שהבית גדל וגם אנחנו, נהיה לו יותר ויותר האופי הייחודי שלו, לא רק במה שהתרחש בתוכו אלא גם במראה הפיזי שלו. בהתקפי יצירתיות היתה אמא שלי צובעת את קירות המרפסת, כותבת מילים של שירים אהובים על הקירות, משנה את סדר הרהיטים, מרפדת מחדש מזרון או כורסא, צובעת ארונות מטבח. בסוף שנות התשעים, כשאופנת הניואייג' והפסטיבלים בארץ התחילה, משהו מהאווירה הרוחניקית התחיל להיכנס גם אל תוך הבית (אפילו היתה לנו הופעה פרטית של שניים מחברי להקת שבע על המרפסת!).

קשה לתאר את המקום הזה, שהיה הבית שלי בשנים הכי משמעותיות שבהן גדלתי והתבגרתי. הקומה השניה, שחצי ממנה היה בעצם הממלכה שלי ושל אחי בגיל הנעורים, הפכה להיות מקום התכנסות של חבורת החברים שהיתה לי בתיכון. המסיבות שלנו בדרך כלל היו מתחילות בערב ונמשכות עד הבוקר (או הצהריים), והן לא כללו ריקודים או אלכוהול או סמים, אלא בעיקר שיחות ונשנושים… אבל היו שאמרו שהמסיבות אצלי הכי טובות, ואני חושבת שזה היה בין השאר בגלל האופי של הבית. היה משהו בבית הזה, שכמו אמר לכל מי שנכנס אליו: כמו שאת/ה, ככה, את/ה מוזמנ/ת. תישאר/י. והרבה אנשים קיבלו את ההזמנה בשמחה.

כבר עשר שנים שההורים שלי לא גרים בכפר ורדים. לשמחתנו, הם עברו בעקבות הנכדים שלהם (ומעוד סיבות, כמובן) לטבעון. הבית ביערה 5 עדיין שייך להם, אבל מושכר לא.נשים אחרים. השכונה החדשה של מעלות נבנתה לבסוף במקום החורשה היפה שבוואדי, חרף מאבק סביבתי שנמשך שנים. הבית ההוא עדיין עומד ביערה 5, אבל הבית ההוא, שהוא היה, כבר לא שם.

הבית הזה עוד חי בנו כשאנחנו נפגשים, שני הורים וחמישה אחים (וחמישה בני זוג, וחמישה נכדים). המשפחה הזאת שעוד ממשיכה לגדול ולהפוך לשבט קטן של אנשים מדהימים, היא לא פחות בית בשבילי, היום, מכל מה שהיה שם. ובכלזאת, יש זכרונות ששייכים לשם, וישארו שם כנראה לתמיד.

לכתוב דרך החושים

השנה, 15 שנה אחרי שעזבתי את הבית ביערה 5 ויצאתי לחיים עצמאיים, השתתפתי בקורס כתיבת שירים בזום עם רונה קינן. עוד אספר על הקורס הזה, כי אני הולכת להעלות לכאן ממש בקרוב עוד שירים שנכתבו בו.

התרגיל הראשון שרונה נתנה לנו היה תרגיל כתיבה שמתחיל מכתיבה תיאורית דרך החושים ועובר לכתיבה אסוציאטיבית. היא ביקשה לבחור מקום, ופשוט לכתוב בפירוט את כל מה שעולה משם: טעמים, ריחות, מראות, צלילים, תחושות… מתוך התיאורים החושיים המפורטים אפשר להתחיל לגלוש לאסוציאציות: מחשבות, זכרונות, הקשרים. המקום הראשון שעלה בדעתי לכתוב עליו היה בית הוריי.

פתחתי מסמך בדרייב וקראתי לו "יערה 5". והתחלתי לזרוק לתוכו המון מילים. זה התחיל מהאוכל. אוכל תמיד היה מרכזי אצלנו בבית. מילאתי כמה עמודים באסוציאציות כאלה, ולא היה לי שום כיוון איך להפוך את זה לשיר. ההנחייה היתה להלחין את זה חופשי ופשוט, אפשר אפילו לדבר על רקע מוזיקה. בזכות ההנחיה הזאת הרגשתי לא מחוייבת ללחן ולתחכום מוזיקלי וגם לא למילים קצרות, ולכן נשארתי בקלות על שלושה אקורדים, ועשיתי את השיר הזה חצי-דיבורי, ארוך, וכולל חלק אחד שהוא ממש ספוקן וורד. מפה לשם נולד איזה פזמון חוזר-משתנה, שתמיד נגמר ב"יערה 5", שזו אחלה כתובת בשביל חרוזים.

השיר יצא מלא מתיקות ואהבה, כמו שאכן רוב הזכרונות מהבית הזה היו. כמובן שלא כולם כאלה. בתוך הכתיבה האסוציאטיבית מצאתי את עצמי מטיילת גם בשבילים מורכבים יותר, זכרונות ילדות ונעורים לא פשוטים, יחסים שהסתיימו או התרחקו, פצעים וצלקות שנשארו. ובכלזאת, כשהתחלתי לערוך את זה כמו שיר, נשארו בעיקר הדברים הטובים. כמו ביקשתי לתאר את רוח הבית והקסם שקרה בו, ופחות להיכנס לשבילים הכואבים. בשבילם יש לי שירים אחרים.

לכתוב על יערה 5 זה כמו

ידעתי שלא יהיה פשוט לכתוב על יערה 5 ולתת לאנשים שלא היו שם לשמוע את זה. מה הם יבינו? כתבתי שם משפטים כמו "הלילה, מי יישן בקומה שלמעלה, מי ישתבלל בספירלה, מי לא יירדם" – מי שלא הכיר את הבית של ההורים שלי בסוף שנות התשעים לא יכול לדעת ש"ספירלה" היה שם העסק המשפחתי בתקופה הזאת (מקום לסדנאות גוף-נפש-רוח), וגם שם המקום שיועד לו, שהיה מחצית הקומה השניה. אז יש בשיר הזה כמה קודים כאלה, שאי אפשר ממש לפענח מבחוץ. מצד שני, יש בו גם קודים תרבותיים שהרבה יכולים להתחבר אליהם: אני מזכירה בשיר תקליטים ותכניות טלויזיה שכיכבו בבית בתקופות מסויימות, ומאכלים אהובים שטעמם נצרב בזכרון…

כשהשמעתי את השיר לחברי הקבוצה בזום, עלתה שאלה – מה בעצם היה שם, ביערה 5? זה בית הוריי? זו קומונה שהייתי חלק ממנה?

התשובה היא כמובן "גם וגם", וברור למה זה מבלבל, כשאני חוזרת בפזמון על המשפט: "אנ'לא נולדתי שם, אבל שם זה הבית". למה, בעצם, להדגיש שלא נולדתי שם? אני לא יודעת, לשם זה הלך. גם כי באמת לא נולדתי שם אלא הגעתי רק בגיל 10 וגם, אולי, כי רציתי להדגיש את התחושה שהבית האמיתי הוא לא המבנה אלא מה שקרה בו בשנים האלה. שלהרגיש ככה בבית זו לא ברירת מחדל של האם נולדת שם או כמה שנים גרת שם. אולי ניסיתי לומר שהבית הוא איפה שהלב נמצא, או, כמו בשיר אחר שהיינו שומעים בתקופה ההיא לפעמים:

"הבית זה מקום
שאם אתה חייב לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך
שירים הם לפעמים
האהבה האחרונה
לבית שרחק."

(נתן יונתן)

עוד דבר שהשיר הדגיש לי היה המשמעות של טקסים קבועים. איכשהוא הריטואל של יום כיפור ביערה 5 כיכב אצלי בשיר וגם בטקסט הגולמי שקדם לו, באופן כמעט לא פרופורציונאלי לחלקו היחסי בזמן. הרי מתוך 14 שנים שגרתי שם היו רק 14 ימי כיפור… ובכלזאת, משהו בטקסים הקבועים שהתקבעו סביב היום הזה דווקא ביערה 5 משך אותי שוב ושוב אליו, אפילו אם חלקם לא התקיימו באמת 14 ימי כיפור אלא רק ארבעה או חמישה, אבל הצליחו לצבור משמעות של טקס.

כך, למרות שבשאר ימות השנה היינו אוכלים דברים אחרים, עושים דברים אחרים ושומעים מוזיקה אחרת (בדרך כלל), יערה 5 בשבילי זה הרבה מאוד המאכלים, המוזיקה, המשחקים והספרים והאנשים של יום כיפור.

הנה השיר. המילים שם (בתיאור של הקליפ ביוטיוב). אשמח לשמוע מה הוא עשה לכם.