לפני הכל – הנה השיר. עם קליפ משעשע שיצרתי שוב ביחד עם אור בני הבכור (טוב, אור יצר אותו לבד בעצם, אבל חשבנו עליו ביחד).

השיר נקרא 9 (ככה במספר, כשתשמעו אותו תבינו למה) והסיפור שהוא מספר אמיתי לגמרי מהחיים. מוזמנים להקשיב לשיר ואז לקרוא עוד קצת מחשבות שלי עליו.

שיר לכבוד פורים?

אני כותבת את הפוסט הזה בדיוק יום אחרי פורים, ושמתי לב שבימים האחרונים האצתי באור לסיים את העבודה, כי היה לי חשוב לנסות להספיק לפרסם את השיר הזה בחג. למה, בעצם? האם לא ראוי לפרסם שיר שיש בו הומור ורוח שטות גם בשאר ימות השנה? ובכל-זאת, ליוותה אותי איזו מבוכה סביב פרסום השיר הזה, כאילו זה טיפשי, ואולי אפילו מנותק, לפרסם שיר כזה כשיש דברים כל-כך קשים שקורים עכשיו בעולם, וגם סתם בנפשותיהם של א.נשים. כאילו הבחירה לעסוק בשיר בדבר קטן-קטנטן כזה היא בחירה ילדותית, ולבחור לשים את השיר הזה רגע במרכז תשומת הלב, לתת לו פוסט משלו וסרטון והכל, זה "לא קשור".

ובכל-זאת בחרתי להשקיע בו סרטון, ולהשקיע בו פוסט, וגם לפרסם. ועכשיו כשאני כותבת את זה זה מזכיר לי את יעל בת ה-7 (זאת אני) שהמציאה את "ארץ הצחוק והבידור", ארץ שהסיסמא שלה היתה "בלי צחוק אי אפשר לחיות!". ואת יעל בת ה-13 שהתמכרה לתכניות מערכונים בטלויזיה וחלמה להיות סטנדאפיסטית. ואת יעל בת ה-39 שכל פעם שהקהל שלה מתפקע מצחוק בהופעה, היא מרוצה. וגם את יעל בת ה-39 שכל פעם שהיא מתגלגלת שוב מצחוק חסר-שליטה כמו כשהיתה ילדה, היא מרגישה כמה הצחוק מרפא.

אז אולי התירוץ הזה של "פורים", והציווי המוזר להיות שמחים ולהפוך ולהתהפך, הם עוד תזכורת בשבילנו שהצחוק ורוח השטות טובים לבריאות, גם בזמנים קשים, ואולי במיוחד.

"נשבעת שאני יכולה לכתוב על זה שיר"

9 הוא שיר שנולד מתוך בדיחה פנימית בין חברות, ואיכשהוא חלק מהבדיחה הפך להיות "טוב, בסדר, אני אכתוב על זה שיר". אני לא זוכרת מי הציעה את זה קודם, אני או היא, אבל די מהר זה הפך להיות המשימה שלי – לכתוב את שיר ה-9. התגלגלתי איתו במחשבות ובנסיעות לבד (זה איפה שהרבה פעמים אני מבשלת את השירים שלי), והיו לי רעיונות, אבל הם לא התגבשו לשיר שלם. כמה פעמים חשבתי לוותר על הרעיון, כי זה הרגיש מאולץ, תקוע ולא מספק. ובכלל, אמר קול פנימי, למה להשקיע זמן ומחשבה בשיר כל-כך שטותי?

די מהר הבנתי שאני הולכת לחזור הרבה פעמים על המילה "תשע" ולמצוא לה חרוזים: זה התחיל מחרוזים מושלמים, כמו "פשע" ו"רשע", ואז הפך לחרוזים חלקיים אבל עובדים טוב לאוזן, כמו "לא הבנתי מה יש לה", או "לא הבנתי מה יש ע-"(ל מה היא מדברת וכו'). חרוזים למילים מלעיליות זה דבר יפה שמאפשר הרבה משחק, ובכלזאת היה שם מאבק, למצוא עוד ועוד אפשרויות כדי למלא את השיר.

עוד דבר שהיה מהותי בשיר הזה היה החזרתיות. חזרתיות, באופן כללי, היא אחד הכלים המרכזיים ליצירת אפקט של הומור, וכאן גם בסיפור המקורי יש הרבה חזרתיות, ולכן זה התאים לחזור שוב ושוב על ה"9", וגם על חלק מהמילים, כדי להדגיש את חווית ה"חפירה". גם החזרה על אותו חרוז שוב ושוב (מדברת, חופרת, חוזרת, אומרת) ממחיש היטב את מה שהמילים מספרות:

לא הבנתי מה יש
על מה היא מדברת
למה היא חופרת
למה היא חוזרת ואומרת
תיישע, תיישע,
תגידי שוב תיישע
לא הבנתי מה יש לה

דיברתי עם אחותי הבלשנית

השיר עצמו מספר את מה שקרה אחר-כך: היה לי שיר תקוע באמצע, עם הרבה חרוזים מגניבים ואובססיביים, עם חזרה על אותם רעיונות שמדגישה את ההומור שבדבר, אבל זה לא הספיק. היתה חסרה איזו התפתחות. לקח לי זמן (באמת) להבין על מה החברה שלי צוחקת עלי, אבל כשהבנתי שהיא צוחקת על זה שאני אומרת tesha ולא teisha, זה אפילו עורר בי איזה כעס קל. אני פריקית לא קטנה של עברית תקנית, והמחשבה שמישהו יגיד "מוזר" על האופן שבו אני מדברת שהוא האופן הנכון די עיצבנה אותי.

אז דיברתי עם אחותי הבלשנית. כלומר שלחתי לה ווטסאפ (ככה מדברים בימינו, לא?) והיא, ממש כמו בשיר, לא ענתה לי בכלל, רק שלחה לי קישור לאתר של האקדמיה ללשון עברית, שם קראתי ששתי צורות ההגייה הן תקניות, אף כי מסורת ההגייה הספרדית (איך שאני אומרת – tesha) יותר ותיקה.

מילה על גזענות לשונית

בלי להפוך את השיר לשיר על עדות ועל מבטאים, כי הוא לא, זה עדיין הזכיר לי את ההרגל הזה שיש לתרבות הגמונית/שלטת (כמו התרבות האשכנזית בארץ) להתייחס בלגלוג למנהגים של התרבויות ה"נחותות" בעיניה, גם אם אלה מנהגים ותיקים ונאמנים מאוד לתרבות ולמסורת. כמו שהיום הגיית ח' ו-ע' באופן המקורי (זה שדומה לערבית) נחשבת מגוחכת, והעברית הישראלית "הרגילה" כמו השטיחה את העיצורים האלה והפכה אותם לתאומים של כ' ו-א'. בהתנשאות האשכנזית מעל המבטא של יוצאי ארצות ערב, שלמעשה נאמן לשורשים של העברית הרבה יותר מאשר המבטא האשכנזי, יש משהו מעצבן בעיני.

יש לי סבתא אחת בחיים (שתהיה בריאה אמן) והיא נולדה בעירק. כשהיא מדברת, לא רק ל-ח' ול-ע' יש הגייה שונה, אלא אפילו ל-ק'! המבטא העירקי שלה, שנשמע לנו היום "מוזר", כנראה דומה הרבה יותר לאיך שדיברו עברית לפני 2000 שנה. לא שצריך להיאחז בזה, הרי שפה היא דבר שמשתנה ומתפתח (ולפעמים גם משתטח…), ובכל-זאת – היות שזה כנראה הרבה יותר קרוב לשפה "המקורית", זה קצת מוזר להגיד שזה מוזר, לא?

נכתב ונגנז

בחזרה לשיר. השיחה עם אחותי וקריאת הדף על הצירי המלא באתר האקדמיה ללשון עברית "סגרו לי את הפינה". יכולתי להוסיף לשיר קטע ספוקן וורד מגניב, שהוציא אותו מהרפטטיביות המאוסה, והוסיף לו עוד קצת פלפל והומור. השיר היה גמור. הקלטתי אותו ברשמקול שך הטלפון ושלחתי לשתי נשים: החברה שהתחילה הכל, ואחותי הבלשנית… שתיהן השתעשעו ממנו מאוד, והשיר נגנז. לא נראה לי כמו משהו שצריך לצאת לעולם. זה היה תרגיל נחמד ב"האם אני יכולה לכתוב שיר על כל דבר?", הוכחתי לעצמי שכן, שלחתי לשתי הנשים המוזכרות בו ובזה היה נדמה לי שתם הסיפור.

ואז, כמה חודשים אחר-כך, הגיעה הבמה הפתוחה. אני מארגנת, ביחד עם קבוצת חברים, ערבי במה פתוחה אחת לחודש בבתים וחצרות בטבעון (כאן אפשר לקבל פרטים על הבמה הבאה). א.נשים עולים ומופיעים עם שירים, סיפורים, קטעי ליצנות וקטעי נגינה… ובדרך כלל גם אני עולה עם משהו. בבמה הפתוחה שהיתה לפני חודש היו חסרים קטעים, ולכן בחרתי לעלות עם שני שירים (בדרך כלל כל אחד מבצע רק קטע אחד). רגע לפני הבמה התחשק לי פתאום לשיר את שיר התשע.

יתכן שזה שבאו יחסית מעט אנשים באותו ערב עזר לי להשתחרר ולשיר אותו. עליתי במבוכה על הבמה, אמרתי שזה שיר שמביך אותי ושהוא נגנז לכמה חודשים אחרי שזה נכתב ושזו הפעם הראשונה שאני שרה אותו לא.נשים.

הקהל התלהב. ממש. צחק והתפעל והחמיא. ה"בדיחה" שלי הפכה לשיר טוב! זה שכנע אותי להקליט אותו, וביחד עם התירוץ הפורימי שעזר לי – גם לתת לאור להכין לו סרטון ולפרסם אותו כאן.

כשראיתי את הסרטון בשלבי ההכנה, התגלגלתי מצחוק כמו הילדה בת ה7 מארץ הצחוק והבידור… השילוב של החזרתיות בשיר ביחד עם אוסף ה"9" המכובד שאני ואור ליקטנו בקלות בעזרתו האדיבה של גוגל, פשוט עשה לי את האפקט הזה. אני עדיין נבוכה לפרסם את השיר הזה, אבל בחסד אוירת החג שעוד קצת כאן, ובזכות הרבה תגובות מפרגנות מסביב – הנה, עשיתי זאת! מקווה שאהבתם ובעיקר, שצחקתם.