הרבה מהשירים שלי נכתבים בגוף ראשון, ומתוך חוויות החיים האישיות שלי. גם אלה מביניהם שנכתבים בגוף שני ("את") הרבה פעמים מדברים עלי. הרבה מהם עוסקים ברגשות, ובאופן יחסית אותנטי. גם אם יש בהם הומור או קריצה, הם בדרך כלל יהיו עדינים.
אבל יש לי גם סוג אחר של שירים: שירים סאטיריים שמעבירים ביקורת דרך הומור עוקצני וקוצני. גם השירים האלה, כך גיליתי, הרבה פעמים מדברים עלי, או על חלקים בי. חלקים שאולי פחות בולטים או שאני פחות מזוהה איתם, אבל גם הם שייכים למכלול שהיא אני.
באופן כללי, אני כותבת פחות כאלה בשנים האחרונות. מעדיפה את האותנטיות וההומור העדין על ההומור הציני והרומס. וגם לא אוהבת להיות סטיראוטיפית, ולא רוצה לפגוע ולהעליב. ועדיין, יש בי הערכה לסאטירה טובה, וגם למה שהיא יכולה לחולל לעיתים בשומע. אז כשהיא מצליחה לצאת ממני, אני יכולה מאוד להנות מזה. וזה גם כיף לפעמים להיות קצת קוצנית…
אז שני השירים הבאים בפרוייקט הם כאלה, שנכתבו בגוף ראשון אבל שהוא לא אני אלא דמות אחרת, קצת נלעגת, עם הומור וארס וקוצים.
בתוך הקופסא
"קופסאות" נכתב לפני כחמש שנים. מהלך הכתיבה שלו ארך כמה חודשים (עם הפסקות ארוכות), והוא בעצם מנסה לתאר, דרך דימוי הקופסאות ההולך ומתרחב, את החיים הבורגניים של ימינו ואת הסתירות הפנימיות הצורמות שקיימות בתוכם. השיר כתוב מנקודת מבטו של גבר ישראלי ממוצע מהמעמד הבינוני, כזה עם אישה וילדים וספה וטלויזיה ואוטו ועבודה בהייטק (כנראה). עם בריכה בחצר, מזגן בבית וטיסות לחו"ל. האבסורד הולך ומתגבר לאורך השיר, כשלאט לאט מתברר שכל הקופסאות בשיר (בית, אוטו, משרד, טלויזיה, מטוס וכו') מרכיבות את הבועה שבה חיים האיש ומשפחתו, ושכל מה שמחוץ לה – שינויי האקלים, למשל – מטריד אותם לרגע ואז חולף.
הגבר הזה הוא, כמובן, אני. כלומר, חלקים ממנו הם לגמרי אני. גם אם אני רוצה לראות את עצמי כמי שלא קונה יותר מדי שטויות, כמעט לא טסה לחו"ל, עובדת בעבודה שאני אוהבת ומבלה יותר עם בני משפחתי מאשר מול המסכים – אני עדיין שייכת לתרבות הזאת, ואורח החיים שלי הוא זה של האדם המערבי, ועם טביעת רגל אקולוגית מכובדת בהתאם. וגם ה"קצת דאגה אבל בעצם התעלמות" מהמצב בעולם היא גם חלק מהאסטרטגיה הרגשית שלי.
כך שהאירוניה היא גם חיצונית וגם פנימית. וגם, אולי, סוג של תזכורת לעצמי לא ללכת רחוק מדי עם הקופסאות האלה שגם אני, כמו רוב מי שאני מכירה, מכור להן.
על מה זה יושב אצלך?
את השיר "איפה זה פוגש אותך" כתבתי לפני כשנה וחצי. הוא נבע מתוך שיחה עם חברה על סגנון דיבור מסויים שקיים בשיח הניו-אייג'י, וספיציפית על תחושות שהיו לי בעבר – שמתחת לשפה החיובית וה"מוארת" מתחבאת לעיתים תוקפנות, או משהו שאני חווה כתוקפנות וחדירה למרחב שלי.
אבל רוח השיר, גם אם יש בו ביקורת על התנהלות מסויימת, היא הומוריסטית וקלילה. גם כאן, השיר כתוב מנקודת מבט של מישהי אחרת, שפונה כביכול אלי (או אל כל אחת אחרת, פוטנציאלית), בשאלות ובאמירות שלקוחות מהז'רגון הרוחניקי, אבל עם טוויסט של תוקפנות.
הפעם נהניתי להכין בעצמי את הקליפ, שיש בו גם את מילות השיר וגם כל מיני דימויים ויזואליים גנריים של תיקשור, צ'אקרות ומדיטציה. הכוונה היא, כמובן, לא להגחיך את כל התחום. אני מוצאת הרבה יופי והרבה א.נשים טובים בתוך העולם הרוחני והעולם של הרפואה האלטרנטיבית. ואולי דווקא בגלל שאני יחסית קרובה אליו (אבל לא לגמרי מזוהה איתו), אני מרשה לעצמי לצחוק עליו מתוך ביקורת משולבת עם אהבה והכרה בטוב שלו.
רוצה לשמוע עוד שירים?
את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.
אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.