את השיר הזה כתבתי לפני שש שנים, בסדנת השירים של רונית שחר (שיצאו לי ממנה כמה וכמה שירים טובים).
התרגיל היה למצוא משפט, לא משנה איזה, שיהיה התירוץ לכתיבת השיר. נזכרתי במשפט שאהוב לשעבר אמר לי פעם: "איך מחזיקים פרפר?". התחלתי לשחק עם הרעיון הזה של פרפרים, ועלה לי זה שא.נשים תופסים פרפרים כדי לייבש אותם ולשמור ליופי. שפרפר מיובש אמנם שומר על יופיו, אבל הוא כבר לא חי ובטח לא חופשי… הניגוד הזה, בין ההתייחסות לפרפרים כאל סמל החופש, לבין הבחירה לייבש ולהקפיא אותם בזמן, עשה לי משהו.
כשהתחלתי לכתוב זה הפך להיות סיפור על זוגיות – על איך ההתפעלות שלנו מפרפר יפה שמרחף חופשי הופך לציד שהופך לייבוש הפרפר בין דפי הספר כדי לשמור אותו לנצח – אבל אז, מן הסתם, הדבר היפה שהתפעלנו ממנו כבר לא קיים.
זה שיר גרוטסקי, שמעביר מסר קודר בנושא אהבה רומנטית, נישואין וזוגיות. שני הפרפרים מתאהבים זה בזה כשהם עוד חופשיים. אחר-כך כל אחד צד את השני ומייבש אותו בין דפי הספר –
"עכשיו כשאת שלי
מונחת בין דפי ספרי
את לא תלכי ממני
אין לך ברירה"
השאיפה הזאת, לשמור את הדבר היפה כך שלא יברח, הופכת למציאות טראגית של –
"שני פרפרים בשני ספרים
מתלת מימד הפכו לדו
מיובשים אבל מאושרים
כבר לא עפים, אבל שרדו"
ויש שם עוד הפתעות והתחכמויות שאתן לכם לשמוע לבד 🙂
את השיר הזה ביצעתי לראשונה מול קהל עם שקד פרי, במסגרת "מילים ולחן 2" בפסטיבל שייח' אבריק השני. בהקלטה הזאת, לצורך הפרוייקט, גייסתי את קולו היפה של נועם דוידוביץ' ויצא אחלה דואט.
רוצה לשמוע עוד שירים?
את כל הפלייליסט של "40 שירים" אפשר לשמוע כאן.
אפשר גם להצטרף לקבוצה השקטה בווטסאפ ולקבל עדכונים על כל שיר ופוסט חדש שעולים.
השיר הזה כבר נשמע בגירסאות קודמות, אבל הוותק אינו מעיב על טריותו ורעננותו.
הדואט הקיצבי עם נועם דוידוביץ' המוכשר מוסיף עוד מימד של דו-שיח להאזנה, שתורם ל'התפתחות' העלילה ממזימות פרטיות של כל אחד אל שיתוף ארוך טווח הנותן סיפוק ושביעות רצון לשני חברי המוות הזוגי.
מילות הסיום בתגובתי הן טעות כתיב מביכה שלא ניתן לערוך ולתקן: התכוונתי לומר "…לשני חברי הצוות הזוגי" ובהקלדה הונצח בטעות "…לשני חברי המוות הזוגי". אמנם בשיר הזה יש למשפט משמעות גם כך (!) – אך לא זו שהתכוונתי אליה…