לֵבֶגּוּף – חמישה קסמים נבחרים מתוך הופעה מרגשת אחת

לפני שבועיים עלתה הקבוצה השנתית שלי ("על שפת השיר") על הבמה ונתנה הופעה מרגשת ביותר. פירות מתוקים-מתוקים (ומרירים, וחמוצים ו… הכל מהכל) שהבשילו במהלך השנה שלנו ביחד הגיעו לרגע שבו פגשו קהל. זה תמיד מרגש, המפגש הזה. נותן לשירים עוד משמעות ותוקף בעולם.

חשבתי לתת סיכום לתהליך הזה דרך חמישה שירים, חמישה תהליכים שקרו בקורס והגיעו לבמה, ולצרף את הסרטונים של השירים. זו הזדמנות למי שפספס.ה את המופע לשמוע ולראות קצת מה היה שם, וגם למי שהיתה ומעניין אותה לשמוע שוב, ולדעת עוד קצת על מאחורי הקלעים של מלאכת הבריאה.

קסם ראשון: כְּשׁוּפָה

לקראת סוף השנה נתתי לקבוצה תרגיל תרגום, או כמו שזה נקרא אצלנו – תרגוש (תרגום שיר, או תרגום לפי הרגש).

תמר בחרה אתגר רציני. לתרגם סטנדרט ג'אז ארוך, מתוחכם, מלא משחקי מילים באנגלית, בשם Bewitched, bothered and bewildered (זה המקור, אם כי בסטנדרט כמו בסטנדרט – יש הרבה מקורות והם שונים מאוד זה מזה).

זה שיר שנשמע מרחוק כמו שיר אהבה מתוק, אבל כשמקשיבות למילים, או קוראות אותן, מגלות בו הרבה יותר מזה. דמות האהוב בשיר היא לא דמות אהוב קלאסית. מדובר כנראה בבחור יפה ומושך אבל גם די טיפש ועילג, ועל אף שהדוברת מאוהבת וחושקת בו עמוקות (בתחילת השיר), היא יכולה לראות כבר אז את הפגמים שבו וללעוג לו עליהם (אבל לסלוח לו עליהם). ככל שאנחנו מתקדמות בשיר, היא בוחרת להיגמל מהאהבה-תשוקה המטורפת הזאת.

הכל מתובל בהרבה הומור, משחקי מילים, חרוזים נפלאים – בקיצור, חתיכת משימה לתרגם! אבל תמר עמדה בה יפה, שיחקה במילים ולשה אותן עד שהתאימו בול לתבנית. גם אני תרמתי כמה רעיונות כשעבדנו על השיר ביחד, ושוב גיליתי איך מלאכת התרגוש יכולה לפעמים להביא איתה רעיונות חדשים שלא היו במקור, ובטח לא היינו חושבים לכתוב בשיר אחר.

אתן דוגמא אחת, שתבינו למה אני מתכוונת.

בשיר המקורי כתוב:

I'll sing to him, each spring to him
And long, for the day when I'll cling to him

יש פה שילוב יפהפה של חרוז חוזר (sing, spring, cling) עם מילה מסיימת חוזרת (him).

בגירסה העברית חשבנו איך לתרגם את זה ולשמור על התחושה. הרעיון שהצעתי לתמר היה להתחיל ב"אשיר לו שיר", ואז להמשיך ולסיים כל שורה ב"שיר". תמר שיחקה עם זה, וזה מה שיצא:

אשיר לו שיר, אזרום כמו שיר,
כמהה אל היום שאגע בו כמו שיר…

"אגע בו כמו שיר"! כמו ששיר נוגע! כי שיר זה דבר שנוגע!

ממש אהבתי את הטוויסט הזה, שלוקח מהמקור רק את המילה האחרונה החוזרת ולא את החרוז הפנימי החוזר, אבל יוצר את אותה תחושה של שימוש באותו צליל, באותה מילה, כדי להעביר רעיון שהולך ומתגבר.

בחלק אחר זה המשיך. המקור היה:

I'll sing to him, each spring to him
And worship the trousers that cling to him

כמובן שהחלק הזה מתחיל כמו זה שבדוגמא הקודמת, ורק הסיום שונה. לכן, תמר תרגשה אותו ככה:

אשיר לו שיר, אזרום כמו שיר,
הו, מכנסיו הצמודים לו כמו שיר…

ובכך הצליחה לשמור גם על המבנה החוזר וגם על נאמנות לשובבות ולהומור שבמקור. וכן, כמובן, שיר זה דבר שממש נצמד לפעמים, נכון? ולא היינו חושבות להשתמש בדימוי הזה מעולם, אם זה לא היה צץ מתוך העבודה, מתוך הצורך להיות נאמנה למבנה החריזה ועם זאת גם לתוכן.

יש בתרגוש הזה עוד המון קסמים, אז אני מציעה לכם פשוט להקשיב לו, מההתחלה ועד הסוף, ולהתמוגג.

(עוד מחשבות על מלאכת התרגוש אפשר לקרוא בפוסט שלי על "פורטת").

קסם שני: שיר עצור

אזהרת טריגר לחלק הזה: זה שיר על לידה שקטה.

לא מעט בעבודה שלי אני מתייחסת לתקופות השנה בתור נקודות מוצא לתרגילים. במעבדה הקהילתית לשירים, לדוגמא, זה קורה הרבה. בקורס השנתי זה מגיע מדי פעם.

בדצמבר השנה נתתי לקבוצה השנתית תרגיל שהתייחס לתקופה הזאת של אמצע-סוף דצמבר, הימים הכי קצרים בשנה, שהיא אחת התקופות המרתקות בעיני והיא גם נוגעת לי באופן אישי (נולדתי ממש קרוב ליום הקצר בשנה וגם בני הבכור, אור, נולד בתאריך מאוד קרוב). אבל גם בלי ההקשר האישי, מאוד מעניינת בעיני התקופה הזאת שבה האור חוזר לעולם מתוך החושך הגדול, ובכל יום יש קצת יותר אור. לא סתם יש חגים כל-כך יפים ומשמעותיים בתקופה הזאת, בכל התרבויות והתקופות.

התרגיל נקרא "האור מתוך החושך": לחזור לסיפור בעבר שלנו שהיה קשה, חשוך, לשתף אותו בקבוצה קטנה, ודרך השיר לספר את הסיפור ולהביא גם את האור. זה יכול להיות תיקון שנעשה דרך השיר, או התבוננות אחרת שרואה את האור שבסיפור מפרספקטיבה של זמן.

גיל בחרה לכתוב על משהו שקרה לה לפני 15 שנים, ושמעולם לא כתבה עליו. היא ניצלה את התרגיל כדי לחזור לשם, לנקודה שבה היתה אמורה להיוולד לה בת שלישית, ולכאב שהיא נושאת איתה על כך כל השנים, לבד. השיר התחבר גם הוא כי גם גיל חוגגת יומולדת בסוף דצמבר וגם הילדה שהיתה אמורה להיוולד, לו היתה נולדת, היתה חוגגת בתקופה הזאת של השנה. השילוב הזה של חיים, לידה ומוות, שמחה ואבל – נוכח כל שנה בימים האלה:

"איך תמיד בסוף שנה
כשהימים מסיימים להתקצר
כשהברכות שוב מתחילות להיאמר
משהו בתוכי זוכר
שאני איתך
ואת איתי
ושכמעט-כמעט היית לי…"

גיל השמיעה לנו את השיר וכולנו דמענו. בעדינות, בשקט, במנגינה מלטפת (כמו שגיל יודעת) היא נותנת מקום לכאב ולעצב הזה, הבודד. ובאותו רגע – זה כבר קצת פחות בודד.

גיל אמרה שהיא לא עשתה את התרגיל "כמו שצריך" כי היא רק נתנה מקום לחושך ולא מצאה את האור. לדעתי ולתחושתי, לתת לתחושות האלה מילים (ולחן) ולהוציא אותן לאור – זה האור, במקרה הזה. האבל והכאב תמיד ישארו, אבל השיר נתן להן מקום. אני מקווה שהשיר הזה יגיע לאוזניהן של עוד נשים שחוו אובדן כזה, ואולי יתן להן קצת נחמה.

קסם שלישי: שיר הבטן

דפנה היתה מאוד עסוקה השנה. עבודה חדשה במרכז הארץ, בת בכורה שחוגגת בת-מצווה, וכל שאר הדברים שמרכיבים חיים מלאים ועמוסים של אדם בוגר. בתוך כל זה, היא בחרה להשתתף גם השנה בתכנית השנתית כדי לשמור על אש היצירה בוערת, גם אם בלהבה קטנה.

כשהתקרבנו לסוף השנה והתחלנו להתכונן להופעה, היא ראתה שאין לה הרבה שירים שלמים מהשנה הזאת, אלא יותר חלקי שירים – מלאי פוטנציאל, אבל לא גמורים. אז היא עשתה את מה שהגיוני לעשות במצב הזה: קבעה איתי פגישה אישית 🙂

בפגישה של שעה לקחנו שני שירים שהותחלו בתרגילים במהלך השנה, וקידמנו אותם כמעט עד סיום. אחר-כך את הפינישים האחרונים דפנה עשתה בבית לבד (בכל-זאת, יולדת עצמאית ומנוסה).

אז איך נולד "שיר הבטן"?

באמצע השנה נתתי לקבוצה משימה: לעשות רשימה של שירים שכתבנו והלחנו עד כה, ולמצוא בה דפוסים חוזרים. הרגלים שלנו בכתיבה והלחנה שאנחנו שוב ושוב חוזרות אליהם. ואת אחד ההרגלים האלה לבחור במודע לשנות. כלומר לכתוב שיר שבו אנחנו יוצאות מדפוס שרווח אצלנו ביצירה. קצת לפני השלב הזה בתרגיל, בתור פתיחה, לקחנו פתקים וכתבנו עליהם "נושאים שעוד לא כתבנו עליהם שירים". עשיתי את זה כדי שיהיה לנו איזה בנק לעבוד מתוכו אחר-כך, אם נרצה. כלומר, כל אחת בדפוס שהיא בוחרת לפרוץ, תוכל לבחור גם על מה לכתוב, מתוך הנושאים האלה שהיא רוצה לכתוב עליהם ועוד לא הספיקה. על אחד הפתקים של דפנה היה כתוב "הבטן שלי".

במעקב אחרי הדפוסים שלה, דפנה שמה לב שהרבה פעמים היא כותבת בהכללה. השירים שלה הם אמיצים, כנים, מצחיקים, חדים ומאוד אישיים – אבל הרבה פעמים הם מדברים על רעיון, או על תופעה, באופן כללי. היא החליטה לכתוב משהו שנקודת המוצא שלו היא הרגע הזה.

"סיימתי עכשיו יום ארוך, מסירה הבגדים
כל חמוקיי במראה אלי ניבטים
הבטן נישאת שם, לבנה ושופעת
גבעתית וגמישה, כל-כך חשופה"

רוב השיר מתרחש בתוך הרגע הזה, האינטימי, של מבט במראה ודיאלוג עם הבטן. הדיאלוג כולל בתוכו הכל: חיבה וכעס, דאגה ושנאה, ואת תפקידיה השונים של הבטן – הריון ועיכול, למשל. גם לבטן יש מה להגיד בתוך הדיאלוג הזה, משהו מאוד פרקטי ופשוט:

"'תנוחי בשקט עכשיו', היא אומרת בלאט
'את מפריעה לי לפעול, יש לי עוד נקיונות משבת'
היא צודקת, לישון זה יהיה רעיון כלל לא רע
אך פתאום אני שוב מביטה במראה"

בפזמון, שאליו הוסיפה דפנה קולות רקע שמהדהדים את דבריה ומדגישים את ההומור, היא מספרת מה באמת היא חושבת על הבטן שלה ברגעים האלה:

"היא נראית לי גדולה (לה לה לה לה לה)
ונפוחה (לה לה לה לה לה)
ולא יפה (לה לה לה לה לה)
וחצופה (לה לה לה לה לה)

למה לא רזתה (לה לה לה לה לה)
בעצמה (לה לה לה לה לה)
למה לא קטנה (לה לה לה לה לה)
רק מלצפות בפרסומות,
רק מכח רצוני
היא אמורה להצטמצם!
מה כבר ביקשתי, שתעלם?"

הדיאלוג הזה עם הבטן מול המראה מוכר לי מהיומיום שלי, ואני בטוחה שלעוד הרבה נשים. דפנה הצליחה לארוז את יחסי האהבה-שנאה האלה בעטיפה שיש בה גם כנות וגם הומור, כלומר גם ביטוי של הרגשות עצמם וגם התבוננות משועשעת על המשאלה הזאת שלנו, שהבטן תקטן מעצמה רק מלצפות בדוגמניות הרזות שבפרסומות…

אבל ה-C-part של השיר הוא הדובדבן שבקצפת המתוקה הזאת. שם דפנה מצליחה לעשות עוד סיבוב, שהופך את השיר משיר כנה, מתוק, משעשע, לעוד משהו מעבר לזה. נותן עוד נקודת מבט. ואת זה תצטרכו לשמוע בעצמכן.ם:

קסם רביעי: לא יבין זאת זר

אני מאוד אוהבת לעודד שיתופי פעולה בקבוצה, ותמיד מתרגשת כשהם מניבים פירות יפים.

בשנה שעברה שיחקנו משחק של "גמדות וענקות": כל אחת חיברה מנגינה, שלחה אותה למישהי מהקבוצה (לפי הגרלה שאני ערכתי) ומי שקיבלה את המנגינה כתבה לה מילים. יצאו משם כמה פנינים של ממש.

השנה שיחקנו את המשחק ההפוך: כל אחת קיבלה פתק מהכובע, והיתה צריכה לכתוב שיר (מילים בלבד) ולשלוח אותו ל"ענקית" שלה. המשלוחים עברו דרכי.

השיר הראשון שהגיע אלי למשלוח היה השיר שגיל כתבה לנועה. גיל ונועה שתיהן גדלו בקיבוצים, ויכולות להבין אחת את השניה בנקודות שבהן אנחנו – הלא-קיבוצניקים – לא יכולות להבין עד הסוף. ובדיוק משם כתבה גיל את המילים. מתוך המבט המבין, האמפתי, היודע על מה מדובר.

הטקסט המקורי שכתבה גיל התחיל ככה:

"מי שגדל בערוגה כזאת בכפר
יאהב תמיד שדות פתוחים, דרכי עפר
יאהב שלווה, יאהב ירוק, יאהב עצים
אך לפעמים גם יפזר סביבו קוצים"

נועה עשתה צעד משמעותי של קירוב השיר עוד אליה – ושינתה את המילים האלה ללשון נקבה:

"מי שגדלה בערוגה כזאת בכפר
תאהב תמיד שדות פתוחים, דרכי עפר
תאהב שלווה, תאהב ירוק, תאהב עצים
אך לפעמים גם תפזר סביבה קוצים"

כשמשנים טקסט של שיר מזכר ונקבה זה לפעמים הולך בקלות (כמו בדוגמא כאן למעלה), ולפעמים מסבך אותנו. אם למשל ההטייה משנה את סוף המילה, והמילה היא במקרה בסוף שורה – הסתבכנו עם החריזה. בשיר הזה זה קרה, ונתן לשיר שינוי קטן אבל משמעותי.

במקור של גיל היה כתוב:

"הוא דוקרני יאמרו האחרים
רואים שלא גדל עם ההורים
רואים שהוא רגיל להיות בודד
רואים שזה בגלל, רואים שזה למרות
רואים שהוא גדל להיות שורד"

אי אפשר היה להפוך את "בודד" ל"בודדת" וכך לשמור על החרוז. אז נועה הפכה את ה"בודד" ל"לבד", והוסיפה עוד משפט, משמעותי וחשוב לביוגרפיה של נועה ולחוויה שלה בילדות: "בין כולם לאף-אחד נודדת". ככה היא שמרה על החרוז החשוב שבסוף וגם נתנה עוד משהו מעצמה לשיר, הפכה אותו לעוד קצת "שלה":

"היא דוקרנית – יגידו אחרים
רואים שלא גדלה עם ההורים
רואים שרגילה להיות לבד
בין כולם לאף אחד-נודדת
רואים שזה בגלל, רואים שזה למרות
רואים שהיא נולדה להיות שורדת".

אחרי כל השינויים הקטנים והמשמעותיים האלה, נועה הלחינה את השיר. יצא לה לחן מאוד ארצישראלי, שארבעת הצלילים הראשונים של ההתחלה שלו ("מי שגדלה…") זהים לצלילים הראשונים של "מי שחלם" – ומיד שלחו אותי לשירים הישראליים של פעם, ללהקות הצבאיות, לצבריות ולערבי שירה בציבור.

בתוך זה שהלחן מזכיר את השירים האלה, הוא גם מאוד אישי ונוגע, וגם כאן לא נשארו בקבוצה הרבה עיניים יבשות כשנועה שרה לנו אותו, ובעיקר כשסיפרה על התחושה החזקה שהיתה לה כשקיבלה את הטקסט של גיל – תחושה ש"רואים אותי".

קסם חמישי: כל יום בשש

לפעמים בעבודה שלי מתרחשים פלאים לנגד עיני. אני שם, אני יודעת מה קרה שהוביל להתרחשות הפלא, ועדיין אני משפשפת עיניים ומנסה לשחזר את מהלך האירועים.

נתתי משימה: לכתוב נוסח עברי לשיר. רחלי, שרק הצטרפה לקבוצה רגע לפני, לא היתה מבסוטה ממנה (זו לא פעם ראשונה שהיא מקבלת ממני את המשימה הזאת) ובכל זאת ביצעה. היא בחרה את השיר Twilight time של הPlatters, שיר ישן-ישן, מתקתק ורומנטי. היא תרגמה אותו ממש טוב, ושרה לנו אותו במפגש הבא. ואז, אחרי ששרה, רחלי סיפרה שהיא הבינה שמה שחיבר אותה דווקא לשיר הזה וגם לה לבחור בו הוא הקשר עם אבא שלה בתור נערה. וסיפרה את הסיפור.

רחלי סיפרה שההורים שלה התגרשו כשהיתה נערה, ואבא שלה הקים משפחה חדשה עם אישה אחרת. רחלי הנערה כעסה והתגעגעה, אהבה וקינאה, רצתה קשר אבל הדפה אותו בכל דרך אפשרית. אבא היה מתקשר בכל ערב לדבר איתה, והיא לא ממש היתה משתפת פעולה.

במקביל, היתה משודרת כל יום בשש תכנית רדיו שאבא של רחלי מאוד אהב, בתחנת הרדיו של אייבי נתן. התכנית היתה twiligh time, והשיר הזה היה שיר הפתיחה שלה, כל יום בשש. רחלי היתה מדליקה את הרדיו, ובמשך שעה נמצאת עם אבא שלה, דרך השירים שהוא הכי אהב, ושגם היא למדה לאהוב.

אחרי ששמעתי את הסיפור היתה לי הברקה. לא הייתי בטוחה שזה יצליח, אבל ניסיתי. מה יש לי להפסיד?

"אני רוצה לאתגר אותך, רק אם בא לך", הצעתי בעדינות, "לכתוב שוב מילים בעברית לשיר הזה, אבל הפעם לספר את הסיפור עלייך ועל אבא שלך, מה שסיפרת לנו עכשיו".

היא לקחה את האתגר!במעבדה לשירים, שבוע או שבועיים אחרכך, היא ישבה עם השיר ונאבקה. איך לספר את הסיפור עליה ועל אבא שלה ועדיין לשמור על התבנית של השיר. המאבק הזה הכריח את רחלי להבין – מה בעצם היא רוצה לספר? מה בעצם קרה שם? איך היא מספרת את זה בצורה אותנטית למה שחשבה והרגישה אז הנערה-רחלי, ומכניסה לשם גם את מה שרחלי בת ה50 חושבת ומרגישה, אבל בלי שזה יהיה מרוחק? ואיך עושים את כל זה בתוך תבנית של שיר קיים?

אני עברתי בינה ובין יוצרת אחרת שהיתה באותו יום במעבדה, וכל פעם שמעתי עוד חתיכה מהסיפור. ושאלתי שאלות. ניסיתי למצוא איתה את הניסוחים המדוייקים שיתאימו לתבנית, ודרך זה להבין יותר את התמונה ההיא, מלפני שלושים ומשהו שנה. מה באמת קרה שם, בחוץ ובפנים.

היו רגעים שרחלי חשבה לכתוב את השיר מחדש, ולזנוח את התבנית. אני כמעט זרמתי איתה… אבל אז היא אמרה פתאום: "לא. המבנה הזה עוזר לי. אני אשאר איתו". זה היה כל-כך נכון.

וככה, שורה שורה, משפט משפט, מילה מילה, נרקם השיר הזה שמספר סיפור כואב בתוך מוזיקה מתקתקה של שיר אהבה. שיר שהיה התפאורה המוזיקלית של הסיפור עצמו, במקור.

והוא היה שם. הוא בא לשמוע. השיר הזה, twilight time, שלפני יותר משלושים שנה חיבר בין אב ובתו המתבגרת שהיו רחוקים ומנותקים, זכה לעדנה מחודשת בצורת שיר כנה ומלא אהבה שבו בת מבוגרת על הבמה מספרת לאבא שבקהל מה קרה שם, אצלה בלב, כל יום בשש. אני לא יודעת כמה הורים זכו למתנה כזאת יפה מהילדים שלהם.

אז בסופו של דבר, השיר הזה, שבין השאר מדבר על איך שירים מחברים בין א.נשים (הנושא האהוב עלי) גם עשה בעצמו את מה שהוא מדבר עליו – טווה עוד קור אחד של חיבור בתוך הרשת.

ומה הוביל לקסם? ההסכמה של רחלי. קודם ההסכמה לעשות את התרגיל ה"שנוא", ואחר-כך ההסכמה לקחת את האתגר שלי ולהפוך את השיר הזה לשלה. לשיר שמספר את הסיפור הזה. ואז – ההסכמה להתמסר ללחן ולמקצב של המילים של שיר זר ולהתאים לו את שלה.

אני מגלה שוב ושוב איך, באופן פרדוקסלי, לפעמים דווקא תבנית נתונה של לחן, מבנה וחריזה, מכריחה אותנו לחפש בתוך עצמנו את המילים המדוייקות למה שרצינו להגיד. זה כאילו סותר את ההיגיון הליברלי, שאומר שאת מה שיש לי להגיד הכי טוב לי להגיד בדרך הכי חופשית. אז לא. לפעמים זה ההיפך. זה חלק מהקסם.

קסם שישי והזמנה להופעה נוספת!

את הקסם השישי של הקורס, איילת בטיסט והשירים שלה, אני לא יכולה לשים פה עדיין, כי לצערנו איילת חלתה בקורונה ולא הופיעה איתנו לפני שבועיים.

היתרון בזה, הוא שאנחנו עושות עוד הופעה! הפעם בגירסה המלאה (טפו טפו). ההופעה הנוספת שלנו תתקיים ב-2.9, יום שישי בערב בחצר מקסימה בטבעון. הכניסה להופעה היא חופשית, אבל צריך להזמין מקום אצלי, כי אין הרבה. רוצים לבוא? כתבו לי ווטסאפ. כל הפרטים בפלייר:

לשמוע את המופע המלא

בין אם תבואו לשידור החוזר ובין אם לא, את כל שירי המופע אפשר לשמוע (ולראות) בפלייליסט של "לבגוף", כאן. יש שם עוד הרבה פלאים והברקות. תודה רבה לנועם גיגר שצילם אותנו, לג'ניה לוס שעשה לנו אחלה סאונד ול"תחנת רוח" שאירחה אותנו באהבה.