שמש שורפת / פורטת (קלאסיקה אחת, שני תרגושים)

אני מאוד אוהבת לתרגם שירים. נכון יותר: לכתוב להם נוסח עברי. כי המלאכה של כתיבת נוסח עברי לשיר, כזה שיתאים למנגינה וגם יחזיק את המשמעות והמהלך של השיר, לא דומה לכל סוג אחר של תרגום. כשרוצים להעביר את השיר לשפה אחרת תוך כדי שמירה על המשמעות – זה כבר מסובך. אבל אם תוך כדי כך צריך לשמור גם על התאמה ללחן – כלומר על כמות ההברות, על האופן שבו המילים מודגשות או נמשכות, על החריזה – זה הופך להיות פאזל מורכב עוד יותר. המתח בין צורה ותוכן, שקיים תמיד במלאכת יצירת השיר, הופך להיות מאוד חזק.

ובתוך המתח הזה אני מאוד נהנית לשחק. אחת מתלמידותיי אמרה "זה כמו סודוקו!", וזה נכון. ואני אוהבת סודוקו. בעיקר של מילים ומנגינות.

בעיקר אני אוהבת לכתוב נוסח עברי לשירים שמדברים אלי באופן אישי. שאני אוהבת את המנגינה שלהן ורוצה להפוך אותם ליותר "שלי". חברה הכירה לי את המושג "תרגוּשׁ" – תרגום לפי הרגש. לתוך הסודוקו המורכב אני מכניסה, מלבד המשמעות המקורית של מילות השיר וההתאמה ללחן, גם את עצמי. את החוויות והרגשות שלי, את החיבור האישי שלי לשיר. ואז זה יכול לעבוד.

יש המון מלכודות בבואנו לתרגש שיר, או לכתוב לו נוסח עברי. צריך להיזהר שלא לעבור יותר מדי בין משלבים לשוניים. לא לנסות להיצמד מדי לתרגום המילולי ואז לאבד משהו מהרגש, ומצד שני לא להכנס יותר מדי לסיפור שלנו ולוותר כך על היופי בשיר המקורי. ויש גם את הפער המביך בין כמות ההברות בעברית לכמות ההברות באנגלית (באנגלית הכל נאמר הרבה יותר קצר, תמיד) ואת העובדה שכשמנסות לקצר בעברית, לפעמים המשלב הלשוני עולה בטעות. או שזה פשוט גורם לנו לוותר על הרבה תוכן, ואז צריך לבחור על מה.

בקיצור, זה לא פשוט. אבל אני מתה על זה. לפני כחודשיים שמעתי בהופעת קאברים חביבה את השיר המוכר והאהוב Killing me softly. בתוך נערת שנות התשעים, הכרתי את השיר הזה כשזכה לעדנה בזכות הקאבר של הפוג'יז, ואחרכך, דרך אמא שלי, גיליתי שהוא היה להיט כמה עשורים קודם, בביצוע של רוברטה פלאק. תמיד אהבתי את השיר, אבל למען האמת, לא הקשבתי מאוד למילים.

והנה, בהופעה ההיא לפני חודשיים, הקשבתי. וקלטתי על מה השיר. תמיד חשבתי שהדוברת בשיר פשוט מתאהבת בזמר מדהים בזמן הופעה ומרגישה שהוא הורג אותה ברכות בעזרת השיר… כל זה נכון, אבל הקשבה יותר מעמיקה למילים מגלה עוד רבדים. היא יושבת או עומדת שם, בהופעה, מול הזמר הזה (לפי הסיפור מדובר בדון מקלין), ומרגישה שהוא מכיר אותה. מרגישה שהוא קורא את מכתביה בקול רם על הבמה, שהוא שר כאילו הוא מכיר אותה, על כל צדדיה, כולל האפלים. ועם זאת – הוא מסתכל דרכה כאילו היא לא שם.

הפער הזה, בין הקירבה העצומה שאנחנו יכולות/ים להרגיש לזמר.ת או יוצר.ת דרך שיר, לבין המרחק הזה של במה וקהל – אני בחושך, הוא באור. הוא שר, אני בשקט. זה מפגש, אבל אחר. בעבודה שלי אני עוסקת הרבה באיך שירים יכולים לקרב בין אנשים וליצור חיבורים. והנה בשיר הזה, החוויה הזאת מתוארת דרך המרירות של הפער הבלתי נסבל הזה: איך הוא מכיר אותי כל-כך טוב, ועדיין מביט דרכי כאילו אני לא שם.

באותו רגע הבנתי שאני רוצה לתרגש את השיר. חודש אחר-כך, נתתי לקורס השנתי שלי (על שפת השיר) משימה לתרגם שיר. ומיד לקחתי על עצמי את המשימה הזאת.

אחרי שעה כבר התחרטתי. הכל טוב ויפה, אחלה שיר, אבל איך לעזאזל אתרגם את הביטוי המופלא Killing me softly? הרי המילה "הורג" מיד תהרוג את השיר. אין דרך להגיד את זה יפה בעברית, פשוט אין.

אבל אז פשוט התחלתי. שיחקתי עם המילים, עם כל מה שמסביב לביטוי הזה, והצלחתי לתרגם את הבתים די מהר. ואז הגיע הרגע של האגוז הקשה לפיצוח. החלטתי להתחכם.

עקפתי את משפט המפתח. למרות שהוא השם של השיר, למרות שהוא חוזר על עצמו מיליון פעמים – החלטתי שאני לא מתרגמת אותו. שאני מחפשת דרך אחרת לתאר את חוויית העונג הצורב, הכאב המעורר הזה של קירבה ומרחק ביחד.

בחרתי בדימויים של שמש ואש. משהו שיש בו חיים וחום, אבל גם יכול להרוס ולכלות. זה הפזמון שהרכבתי:

"פורט לי חזק על העצב
שר את חיי במילים
שיר שהוא שמש שורפת
אש מכלה, מלטפת
הוא מספר לי
אותי, ו
שמש שורפת
את כולי"

ידעתי שזה לא מושלם אבל זה היה לא רע. זה עבד טוב עם המוזיקה, והעביר חלק מהחוויה, גם אם התרחק מהמקור. הייתי מבסוטה אש על התרגום שלי. הוא היה מוכן בן לילה (נתתי את המשימה בערב, ועד הבוקר היה לי תרגוש), שלחתי אותו לתלמידות שלי ומאוחר יותר למשפחה וחברים. בהמשך הופעתי איתו בבמה הפתוחה של טבעון, וגם שם היו תגובות נלהבות. אני חושבת שהשילוב של לחן מוכר שכיף לזמזם ביחד מילים נוגעות בעברית עשה את העבודה.

הנה התרגוש הראשון, מתוך ההופעה שלי בבמה הפתוחה של מאי:

זה היה ממש כיף.

אבל במקביל, דגדג לי איזה משהו. רציתי לכתוב גירסה שבה הזמרת היא אישה.

יום לפני הבמה הפתוחה, הייתי בבית של רונה קינן. זמרת ויוצרת שאני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה, וזכיתי ללמוד איתה בקורס זום קצר עם קבוצה של חברים מוכשרים. את המפגש האחרון ערכנו אצלה בדירה בתל-אביב. וככה, אישה שמי יודע כמה דמעות בכיתי עם שיריה לאורך ה-15 שנה האחרונות – באוטו, בבית, בהופעות – הפכה להיות מורה שלי לרגע, וגם, בטבעיות גמורה ובלי טיפת דיסטנס, התארחתי אצלה בבית לסיום התקופה המתוקה הזאת.

אחרי יומיים, כלומר יום אחרי הבמה הפתוחה שבה שרתי את "שמש שורפת", רונה הגיעה להופיע בטבעון. בהופעה הזאת כבר לא בכיתי. בעיקר התענגתי על השירים ועל הנגינה המופלאה שלה, ותהיתי על הפער הזה בין המפגש אתמול בסלון לבין ההופעה הזאת, שבה שוב היא רואה ואני בחושך, היא נשמעת ואני בקהל האלמוני.

בלילה של ההופעה היה קשה לי ללכת לישון. זה היה כאילו לקחתי איזה סם מאוד חזק, שלא היה לי ברור מה הוא. חשבתי שזה מעין סיכום לכל המסע הזה שעברתי בחודשיים של הקורס של רונה, וההופעה היתה כמו טקס סיום שלהם.

למחרת פגשתי את קבוצת המתקדמות שלי למפגש החודשי שלנו. בסוף המפגש שרתי להן, לראשונה בלייב, את "שמש שורפת". כמה מחברות הקבוצה היו גם הן בהופעה של רונה ערב קודם ותארו חוויות רגשיות מאוד חזקות שעברו אל מול השירים.

בדרך מהמפגש הביתה (חמש דקות), התחיל להירקם התרגוש השני. כמו מעצמו. ישבתי באוטו עוד כמה דקות וסיימתי אותו. לידת בזק. החוויות שלי, ביחד עם החוויות ששמעתי מהתלמידות שלי, יצרו גירסה שניה: פורטת.

אחרי שבוע נוסף היתה לי הופעה ושרתי בה את שתי הגירסאות. הקהל העדיף את השניה. גם אני נוטה אליה קצת יותר. אני מרגישה שהצלחתי לגעת שם במהות של השיר יותר טוב. אולי זה בגלל שאני יותר מחוברת להתרגשות הזאת מזמרת בהופעה מאשר להתרגשות מזמר. אולי בגלל שאצבעותיה הפורטות של רונה באמת קצת הפנטו אותי ערב לפני כתיבת התרגום. ואולי משהו התבשל שם, בתוך המלאכה של התרגוש הראשון, שאיפשר לתרגוש השני לצאת יותר טוב ומרגש. בכלמקרה, אני מחבבת את שניהם.

זו הגירסה השניה, בהופעה מתוך הבמה הפתוחה של יוני שהתקיימה ממש לפני שלושה ימים:

גם בגירסה של "פורטת" התחמקתי מלטעון שהזמרת "הורגת אותי ברכות" (גם זה היה הורג את השיר, בוודאות) אבל איכשהוא ההתחמקות יצאה יותר קרובה למקור:

"באצבעות היא פורטת
על מיתרי הכאב
את סודותיי היא חושפת
בעדינות מקלפת
את השריון מסביבי ו
ככה חודרת
ללבי"

אז כן, יש כאן משהו שמקלף את השריון וחודר, כמו מכניע, אבל בהחלט לא הורג.

בבית אחר, במקום לכתוב "רציתי שיפסיק כבר, אבל הוא רק המשיך" כתבתי – "ברגע לא נגמר של / כאב מתוק ומר" (מזהות את הרפרנס?). משהו בפזמון נשאר בעיקר אוהב ומתמסר, ופחות מתענה בייסורים, שלא לומר נהרג ברכות.

אחרי שהתרגוש הזה היה מוכן, ודי בחרתי אותו כתרגוש הנבחר, חשבתי לעצמי אם אפשר היה, סתם לשם השעשוע, להמיר אותו עכשיו בחזרה ללשון זכר. כלומר, לשיר אותו שוב על זמר. גיליתי שאפשר ממש בקלות לשנות את רוב המילים, אבל המחסום העיקרי הוא… בסוף הפזמון.

"באצבעות הוא פורט לי
על מיתרי הכאב
את סודותיי הוא חושף לי
בעדינות מקלף לי
את השריון מסביבי ו
ככה חודר
אל תוך לבי"…

חוץ מזה שכל ה"לי" האלה מפריעים קצת (ולא מצאתי פתרון יותר טוב בינתיים), איכשהוא נדמה לי שה"חודרת", למרות האירוטיקה הלגמרי לא סמויה שיש בו, עובר קצת יותר בקלות כחוויה רגשית מאשר אם הייתי כותבת את המילה "חודר" ומתייחסת לגבר. אולי זה סתם נדמה לי, ואולי זה עניין תרבותי כזה, שגבר חודר (גם אם זה רק ללב) נשמע יותר גס מאשר אישה שמקלפת את השריון וחודרת ללבי… מה דעתכן/ם?