לפני שאספר על השיר החדש, כמה מילים על הרעיון של בלוג-שירים.
הרעיון הזה מתגלגל לי בראש כבר זמן מה. אני יוצרת השנה הרבה שירים חדשים, ומקליטה סקיצות שלהם באולפן בעצמי. זה מאוד משמח אותי שאני יכולה לחלוק את השירים האלה, ככה בפשטות, וחשבתי הרבה איך נכון לעשות את זה.
כשאני מסיימת לכתוב ולהלחין שיר חדש, ובטח אחרי שאני מקליטה לו סקיצה, אני תמיד שולחת לכמה חברות/ים, לפעמים למשפחה. הרבה פעמים לקבוצת הקורס "על שפת השיר" (קורס המתקדמות שלי). אבל לפעמים מתחשק לי לשתף בתפוצה רחבה יותר.
בנוסף, כמו המיילדת שאני, אני מאוד אוהבת לספר על השירים ועל הדרך שבה באו לעולם. גם בהופעות וגם בפוסטים בפייסבוק, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מספרת על תהליכי היצירה ומגלה לשמחתי שזה מעניין לא רק אותי!
אז הבלוג-שירים נועד לתת מקום לשיתוף שירים טריים, ביחד עם סיפורים "מאחורי הקלעים" של היצירה. אני מתכוונת לשתף כאן שיר אחת לשבועיים בערך (בלי נדר, אבל זו הכוונה, והלוואי שאצליח), ולפרסם את הפוסט גם בפייסבוק וגם בקבוצת העדכונים שלי בווטסאפ. אפשר, כמובן, גם רק להיכנס ולשמוע את השיר, בלי לקרוא את כל הסיפור. כל השירים החדשים יעלו גם לערוץ שלי ביוטיוב ולאט לאט יהפכו לפלייליסט.
אם עד כאן זה נשמע לך כיף ומסקרן, ובא לך להתעדכן בכל שיר (ופוסט) חדש כשהוא יוצא, בוא.י לקבוצת העדכונים. היא שקטה ורק אני מפרסמת שם, בממוצע אחת לשבועיים. מלבד הפוסטים יפורסמו שם גם אירועים שאני עושה, כמו סדנאות והופעות: https://chat.whatsapp.com/CATZet9HGoy6gb1b8LdHRS
כרגע השירים יפורסמו כאן, באתר שלי, תחת "מה חדש". אולי בהמשך הם יקבלו בית משל עצמם. קודם נראה אותם מתחילים 🙂
ועכשיו לשיר הראשון: שירבידוד
סוף דצמבר 2021. גל האומיקרון רק התחיל להציף פה, ועמית (בן-זוגי) זכה להיות בין החולים הראשונים בסביבה. אי-אז, לפני חודש וחצי, היינו מצווים להיכנס כל המשפחה לבידוד – הוא לבידוד של 10 ימים, ואנחנו לשבוע. בחרנו להתבודד בתוך הבית אבל בנפרד. עמית הסתגר במשרד והעביר את ימיו במנוחה, משחק במחשב וקריאת ספרי פנטזיה. אני והילדים בילינו בכל שאר הבית. הם למדו המון דברים באופן עצמאי (נגינה, קריאת תוים, עריכת סרטונים, אוריגמי, ג'אגלינג) ואילו אני בעיקר האכלתי את כולנו וניסיתי לשמור על כיור נקי ועל בית מסודר יחסית, והתבאסתי שאני לא מספיקה יותר.
היה בידוד מאוד מגבש, לשלושתנו.
אבל לארבעתנו הוא היה מאתגר. אבא בבית, אבל לא מתחבקים איתו. יצאנו אמנם לטיולים משותפים בטבע כמעט כל יום (!), ומצאנו דרכים יצירתיות לבלות יחד ממרחק, אבל זה לא תחליף לחיבוק, לכרבול, למגע.
בעיקר למעין, הילד הצעיר שלי, זה היה מאוד מאתגר להיות עם אבא בלי החלק הכל-כך משמעותי של המגע. גם לי זה היה די מוזר. עמית ואני מאוד אוהבים לישון יחד ולהתכרבל, ובתקופה ההיא גם היתה לנו סדרה שהיינו צופים בה יחד מחובקים כל ערב. לראות פרק בסדרה בלי החיבוק היה פחות מוצלח. הבנו שהסדרה נחמדה, אבל בלי הכרבול חסר בה משהו.
והיה גם נחמד להיות קצת בנפרד. אבל באחד הימים הראשונים שמתי לב למשהו מוזר: הרגשתי שחסרות לי מילים. שבלי המגע, התקשורת שלי איתו מוגבלת.
היה איזה ערב שהיתה ביננו שיחה קצת מתוחה, והלכנו לישון בחדרים הנפרדים באווירה לא כלכך נעימה ביננו. הרגשתי שאני לא יודעת איך להגיד לילה טוב ממקום מתפייס ואוהב, כשאין איזה חיבוק או ליטוף שנלווה לזה.
בסך הכל עברנו את הימים האלה בטוב (ומאוד שמחנו לחזור להתחבק ולישון יחד כעבור עשרה ימים, וגם לראות את הסדרה), אבל בזמן הזה של הריחוק היחסי והזמני נפלה התובנה: בתוך קשר שהמגע בו הוא חלק מרכזי, קשה להיות בתקשורת מלאה בלי לגעת.
כשעלתה המחשבה הזאת בפעם השניה או השלישית כתבתי אותה בכמה מילים בgoogle keep, שזה איפה שאני שומרת רעיונות, משימות, מתכונים או התחלות של שירים. בערך שבוע אחר-כך, כשכבר נגמר הבידוד, החלטתי לגשת לנבט הזה ולראות מה יכול לצמוח ממנו. צירפתי עוד מילים, ואז מנגינה, והקלטתי אותו עם הפסנתר באולפן. יצא שיר מאוד מתוק בעיני, שמחזיק את החוויה הקטנה והגדולה הזאת. קראתי לו שירבידוד.
שירבידוד
בלי להימעך איתך מתחת לשמיכה
אני לא יודעת איך להגיד לך
אני כאן
אני איתך
בלי להצמיד לרגע שני זוגות שפתיים
אני לא יודעת איך להגיד לך בינתיים
לילה טוב
נתראה מחר
ואני
דווקא אישה של מילים
וקשרים שלמים עם אנשים שלמים
אני בונה על יסודות של מילים
אבל עכשיו
משהו לא עובד
ממרחק שתי דלתות סגורות
זה מרגיש בודד
לא יודעת איך להתפייס בלי ללטף
בלי להניח יד חמה על הגב או הכתף
לא עובד לי ה-
"סליחה,
קצת הגזמתי"
בלי להתעטף איתך בלילה הקר
בלי להתלפף בתוך הגוף המוכר
לא יודעת
איך נרדמתי
ואני
דווקא אוהבת לבד
וימים שלמים רוצה להיות עם עצמי
לא להיות אחראית על אף אחד
אבל הפעם
זה מרגיש אחר
ממרחק שתי דלתות סגורות
משהו חסר
המסדרון שביננו הפך לנהר
ואין גשר שאוכל לבנות מעליו
אני שומעת אותך נושם
יודעת אם אתה ער או ישן
ואני
דווקא אישה של מילים…
שורות שנפלו על רצפת חדר העריכה
במילים המקוריות של השיר היה עוד חלק שבסופו של דבר נגנז.
אחרי ה- C part (החלק שמתחיל ב"המסדרון שביננו הפך לנהר"), היה עוד חלק שבו כתבתי:
"שתי דלתות סגורות
מפרידות
בוא נצעד יחד בשתי הגדות
עד האופק
בוא נתאמן בלשמוע את קצב הלב מרחוק
להרגיש את הדופק"
אבל כשניגשתי להלחין את זה, הרגשתי שזה לא זה. שזה קצת יותר מדי קיטש בשביל השיר העדין הזה, קצת יותר מדי גדול.
תמיד מעניין אותי לראות בדיעבד את השורות הגזורות שנשארו על רצפת חדר העריכה (או במקרה שלי, בגוגל-קיפ או במחברת). החומר הנוסף שנאסף בדרך אל השיר ולבסוף נגרע ממנו כדי לדייק. קשה לדעת מה נכון, אבל זו היתה הבחירה שלי הפעם. מה דעתכן/ם?
א. לדעתי השורות המושמטות בסוף יפה להן להישמט מן השיר הזה, אך חס-וחלילה לא מן העולם כליל. לדעתי ראוי להן להיכלל כסוף (בהיר, אופטימי) בתוך שיר אחר שיחובר מסביב לנושא קרוב, כגון 'הקוים המקבילים שואפים להתקרב לא רק בסוף'.
ב. בענין היכולת להביע את קשר הקירבה / האהבה, אני מצטט ממרחק השנים, אולי ציטטה לא מדוייקת, אשה, שהיתה גדולה ממני בשנים, בשירה ובאהבה (ואגב, שמה אינו סודי וייאמר למתעניינים) ןפנתה אלי בערך בזו הלשון, מן מירשם להצלחה:
תתקרב,
אל תתחפף,
תתלטף,
תתגפף,
תתלפף,
תתעטף,
רק אל תתפלסף.
תודה דני! לך תדע, אולי השורות האלה עוד יזכו לכבוד כזה או אחר…
ומאוד נחמד המרשם 🙂