בכל פעם שאני הולכת לאימון כושר (ולשמחתי התדירות עולה לאחרונה) אני מבינה מה מרגישים חלק מהתלמידים שלי בבית הספר לשירים.
אני מגיעה לעולם שהוא זר לי, שאני מרגישה חלשה בו. ספורט זה תחום שתמיד היה לי בו חוסר בטחון, מגיל מאוד צעיר.
והמציאות לא מפרגנת לי בלהראות לי שזה אצלי בראש… לא לא. בדרך כלל אני באמת הכי חלשה בקבוצה שנמצאת בחדר (בינתיים 
). ממש כמו שהייתי בכיתה ו' כשהגעתי אחרונה בריצת 60.
אבל יש לי רצון להצליח.
אני רואה איך כולם לוקחים משקלים יותר כבדים ממני, מצליחים לחזור על התרגיל יותר פעמים, נשארים על המתח יותר זמן, יורדים יותר נמוך בסקוואט… כמעט בכל פרמטר שתבחרו, אם היה דירוג – אני בתחתית הרשימה.
אבל אני ממשיכה. עושה מה שאני יכולה. מתרכזת בהתקדמות שלי ולא בהשוואות למי שסביבי. וזה קשה, כן? יותר קל להגיד "זה פשוט לא בשבילי" ולוותר על כל העסק.
אז מה עוזר לי?
מחוייבות. לדעת שיש לי מנוי עם מספר כניסות בחודש ואני משלמת עליו ואני רוצה לנצל את זה.
התקדמות. גם אם זה לאט, אני רואה איך מפעם לפעם משהו משתנה. אני יכולה קצת יותר. אפשר לראות ולהרגיש, זה מדיד. משהו זז.
עיניים טובות! יש שם מאמנים ומאמנות כאלה חמודים, שפשוט רואים איפה אני נמצאת ומחזקים אותי בדיוק שם. אם אני צריכה להוריד מעצמי דרישות, הם יגידו את זה. ואם אני יכולה להעלות, הם גם יגידו. אבל הם אף פעם, אף פעם, לא יבטאו חוסר סבלנות או זלזול כלפי היכולות שלי. תמיד רק פרגון ועידוד ותמיכה.
והכי חשוב – הכיף! אני אשכרה נהנית ויוצאת מכל אימון במצב רוח יותר טוב מזה שנכנסתי איתו. בזמן האימון אני לא מסתכלת בשעון (פשוט גאוני שאין שעון קיר בחדר) ולא בורחת לטלפון. נמצאת ברגע. אני תמיד שמחה שהלכתי, ובדרך כלל גם הגוף מרגיש טוב אחרי, מה שאומר שזה לא מוגזם או יותר מדי בשבילו. וגם אם נתפסים לי השרירים, אחרי יום-יומיים הם משתחררים…
***
אז איך זה קשור לבית הספר לשירים?
כי גם אלי מגיעים א.נשים שחלקם מרגישים חלשים בתחום מסויים שקשור לשירים – אצל חלקם זה הקול והשירה, אצל חלקם זה החוסר בידע מוזיקלי או מיומנות נגינה, ולחלקם כל נושא הכתיבה חדש לגמרי.
אבל הם רוצים! יש להם משיכה ועניין לעשות דרך בתוך העולם הזה, גם אם זה לא בא להם בקלות. לפעמים אפילו אלה שזה לא בא להם בקלות הם אלה שהכי רוצים ונמשכים…
ואותם דברים שעוזרים לי בחדר הכושר, עוזרים למי שבא.ה לבית הספר לשירים: המחוייבות וההתמדה, ההתקדמות, הצוות הקשוב והתומך שרואה את ההתקדמות ומעודד אותה, וכמובן – זה שזה פשוט כיף חיים. כלומר גם כיף וגם חיים. מאוד חי אצלנו.
במשך השנים גיליתי שכמו שאני סוחבת עשרות שנים של רגשי נחיתות בכל הנוגע לספורט וכושר, כך גם המוני אנשים מסתובבים עם רגשי נחיתות במה שנוגע למוזיקה. מוזר, נכון? הייתם חושבים שאנשים פשוט יגידו "אני לא מוזיקאי/ת" וזהו… אבל לא. מסתבר שלמי שיש משיכה עזה לעסוק במוזיקה, לשיר על במה, לבטא את עצמם דרך שירים – זה ממש מתנגש עם ההרגשה של "אני לא טוב/ה בזה".
מזל שהתשוקה לא מוותרת לנו. ואני גאה כל-כך בכל תלמיד/ה שהגיעו אלי ככה – כמו שאני מגיעה לחדר הכושר – לעבוד דווקא על מה שקשה, כי יש רצון ותשוקה. לא כי חייבים. כי רוצים.
וכן, קסמים קורים אצלנו. א.נשים שלא כתבו מעולם מתחילים לכתוב, אנשים שלא למדו לנגן מגלים שהם יודעים להלחין, ואנשים שתמיד הרגישו זייפנים עומדים על הבמה, מול קהל גדול, ושרים ונוגעים בלבבות…
אם כל זה עושה לך חשק – ההרשמה לשנה הבאה בבית הספר לשירים בעיצומה, ועד ה-10/9 יש מחירי הרשמה מוקדמת. מוזמנות/ים להכנס לאתר בית הספר, להתרשם ולהרשם 🙂