ב-2019 עשיתי מימון המונים לאלבום שלי, "על הדרך אלי". התהליך של מימון המונים הוא מאוד מאתגר רגשית: לא קל להיות תקופה ארוכה בתוך מצב של לבקש מא.נשים כסף. אמנם לא סתם לבקש תרומות אלא להזמין אותם להיות חלק מהעשייה שלי, ולהציע דברים שווים בתמורה – ועדיין, לא פשוט בכלל.
בתוך אחד הימים המתסכלים והמייאשים שעברו עלי בפרוייקט, כתבתי שיר. זה התחיל ממשחק מילים: "מי יממן את האמנים?".
יש לי עדיין את הפתק בטלפון שבו התחלתי לשחק:
מי יממן את האמנות?
האמנים? לאמנים אין ממון לממן את האמנות.
מי יממן את האמנים?
הממונים?
הממונים לא מממנים את האמנים.
הם מממנים,
אבל במינונים
מינימליים.
אז מי יממן את האמנים?
ההמונים! ההמונים יממנו את האמנות.
ההמונים יממנו את האמנים.
אבל, המתינו
אם ההמונים יממנו את האמנים
מי יממן את ההמונים?
המליאנים?
המליאנים לא מממנים
לא את ההמונים ולא את האמנים.
המליאנים מממנים את המליאנים.
אז מי יממן את האמנים?
ומי יממן את ההמונים?
זה היה בוקר שבת. חגגנו יומולדת לבן שלי, שיצא עם אבא ועם כל החבר'ה להרפתקאות ביער בזמן שאני הכנתי את העוגה. תוך כדי כך ערבוב החומרים מצאתי את עצמי עוצרת וכותבת עוד שורה, עוד משפט… מרגע לרגע גיליתי את האוצר החבוי בשיר הזה: אוצר המצלולים.
כמות המילים עם ה-מ' וה-נ' שהתגלו לי בשיר, והדרך המופלאה שבה כולן התאימו למה שרציתי להגיד (ויותר מזה – גילו לי עוד ועוד דברים שאני יכולה להגיד ולהשתעשע בהם), פשוט שימחו אותי כל-כך, עד שהתסכול שהיה שם קודם כמעט ולא היה נוכח. זה היה כמו לצלול לתוך תיבת אוצר מלאה בזהב. בסוף, כשהגעתי לפאנץ' ליין המשעשע (מי שלא מכיר.ה – שווה להקשיב) כל-כך צחקתי והייתי מרוצה, שכל המרמור כמעט נעלם…
הטיוטה שכאן למעלה היתה רק ההתחלה של מסע שבסופו נולד שיר ארוך עם בתים ופזמונים. שרתי אותו מול קהל כמה פעמים: בהופעת הסיום של הסדנא שהנחיתי אז, וגם בהופעות סלון שעשיתי כדי לקדם את הפרוייקט והאלבום. בכל הופעה כזאת הוא זכה לשטף של צחוקים רמים והתלהבות.
בקיץ האחרון, אחרי ארבע שנים כמעט, עשיתי הופעת בית קטנה ומשמחת לכבוד יומולדת של חבר ותיק, ופתאום באמצע ההופעה הוא ביקש שאשיר את השיר הזה! זו היתה תזכורת נחמדה ומשמחת, שגם גרמה לי להחליט להקליט את השיר הזה לפרוייקט ה-40.
אחרי חוויית הכתיבה המרוממת של "מי יממן", התחלתי להכניס את נושא המצלול באופן יותר משמעותי לתוך הקורסים והסדנאות שאני מלמדת. אם לפני זה עסקתי יותר בחריזה ובדרך שבה היא משרתת את המשמעות של השיר, עכשיו התחלתי ללמד איך להתייחס למכלול הצלילים שבמילה, ולא רק לצליל המסיים.
בקיץ 2020 לימדתי קורס זום בשם "חלונות להשראה" ונתתי תרגיל: ליצור "בריכה מצלולית" ממילים שיש בהן עיצורים דומים, ולהשתמש במאגר הזה בכתיבת השיר. בעצם, יצרתי תרגיל שמדמה את מה שקרה לי עם "מי יממן": צלילה לתוך תיבת האוצר של המצלולים, ושימוש באוצרות לכתיבת השיר.
נועה לוי, תלמידה יקרה שהיתה בקורס ההוא ומאז עושה איתי דרך ארוכה, דייקה את הביטוי ואמרה שזו לא בריכה אלא שלולית מצלולית. מאז אני משתמשת בביטוי הזה ומלמדת אותו שוב ושוב.
כשנתתי את תרגיל השלולית המצלולית בקורס ההוא בזום, ישבתי לכתוב את "אהובתי המהבהבת" – שיר שהשם שלו התגלגל לי בראש כבר זמן מה, על סיפור אהבה מלא כאב, שבאותו הקיץ בדיוק הבהב שוב בחיי. כמו פעמים רבות, ולמרות הכאב האמיתי שהיה שם, כתיבת השיר היתה מבחינתי משחק, אתגר לשוני שרק אחרי שהשיר היה כתוב התגלו לי חלק מהמשמעויות החבויות בו.
כתבתי את השיר כ"שירה כתובה" (poem) ולא תכננתי להלחין אותו. כמה חודשים אחר-כך, כשלימדתי לראשונה את הקורס "על שפת השיר" ובו נתתי אתגר להלחין במשקלים שאנחנו לא רגילים אליהם, התחלתי להשתעשע במשקלים א-סימטריים והרגשתי שזה מתאים. הלחנתי את השיר במשקל חמש שמיניות, שמתחלף לרגעים לשש או שבע, ובחלק האחרון הופך לשלושה רבעים. גם הטמפו (מהירות) של השיר לא אחיד. ניסיתי ממש לעקוב אחרי המילים ולראות איך המשקל מתאים את עצמו אליהן, ולא ההיפך. בגלל המשקלים האלה השיר נשמע קצת "לא יציב" (כמו הסיפור שהוא מספר), משתנה ומתפתח, וגם קצת שמח, איכשהוא.